הנה משוואה ידועה לעשיית רווח פוליטי בדרך זולה. קחו את המונחים "פקידי האוצר", "טייקונים" ו"צינון" - ולא משנה באיזה סדר תשימו אותם, ההון האלקטורלי כבר מובטח לכם.
אולי זה מה שהיה לחברת הכנסת מירי רגב בראש כשהציעה להחיל תקופת צינון של 3 שנים על פקידי האוצר; ואנחנו אומרים את זה כי אנחנו מקווים שלפחות במובן של ההון הפוליטי הייתה שם חשיבה, כי בכל פרמטר אחר זה משקף פופוליזם ריק.
בדיון בכנסת שיחקה רגב עם כל קלפי המוסר הכפול. פקידי האוצר, אמרה, תוקפים את הטייקונים בשבתם באוצר, אבל אחר כך הולכים לעבוד אצלם. נניח לרגע לכשל הלוגי של הפרלמנטרית המכובדת (הרי אם הם תוקפים את הטייקונים בזמן שהם מכהנים בתפקיד ולא מקדמים את ענייניהם, מה הבעיה שילכו לעבוד אצלם לאחר מכן?), ונזכיר לה שדווקא חברי כנסת (למשל אלי גולדשמיט מהעבודה ודני נווה מהליכוד) היו אלה שהלכו לעבוד לאחר מכן אצל טייקונים. שלא לדבר על התמיכה של רגב עצמה בכי"ל ובחברות הגז בדיונים שונים בכנסת.
אבל זה עניין לתורת ההיגיון. ברמה הפרקטית, אין דוגמה טובה יותר מזו לשפיכת התינוק עם המים. הפקיד הבכיר ביותר במשרד האוצר, המנכ"ל, מרוויח כ-33 אלף שקלים. זה סכום נאה, אבל כאלה יש באוצר בערך 6-7 אנשים.
כל השאר משתכרים הרבה פחות, משהו כמו 18 אלף. גם מזה אפשר בהחלט להתפרנס בכבוד, אבל האם זה מספיק כדי להיות מובטל במשך 3 שנים תמימות? ממה הוא בדיוק אמור להתפרנס? שלא לדבר על כך שהדבר מהווה תמריץ שלילי לאלה שרוצים להגיע למגזר הציבורי.
מה רגב רוצה? שנישאר רק עם נבחרי ציבור פופוליסטיים?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
