בארסה - ריאל, הנמשל

א. השורות האלה נכתבות לפני משחק הכדורגל השלישי בין ברצלונה לריאל מדריד ואחרי הניצחון המפואר של האחרונה בגמר הגביע הספרדי. אני מקווה מאוד שריאל ניצחה גם הפעם.

נמאס לי מברצלונה, ובעיקר נמאס לי מהסגידה הקולקטיבית לקבוצה הזאת; מהפרשנים בטלוויזיה ועד לחצי מהילדים בגינה השכונתית שלובשים חולצה של ליאו מסי. כל היום רק בארסה ובארסה. די. אני מריע לריאל מדריד. זה לא שאני מי יודע מה אוהד אותם, ממש לא, זה פשוט שאני אוהד כל קבוצה שמתייצבת מול המפלצת הדורסנית והמתחסדת מקטלוניה, וזאת על אף שהכדורגל שלה עילאי.

האהדה שלי לכל קבוצה שמתייצבת מול ברצלונה נובעת ממניעים נפשיים ופילוסופיים כאחד, כמו גם מאסתטיקה טהורה. אני תמיד אומר שפילוסופיה אינה פילוסופיה אם אינה נוגעת בנימים העמוקים ביותר של הנפש, והנפש אינה נפש אם אינה מניפה את נס המרד ומתקוממת תמיד נגד מה שמכונה "רוח התקופה".

ובאשר לאסתטיקה - הפילוסופיה הנפשית שלי היא למצוא את היופי במקום שבו האחרים רואים כיעור: אתם רואים בונקר, אני רואה שכיית חמדה. אתם רואים חלוץ קל רגליים מלהטט ב-3 בלמים, אני רואה 3 גיבורים נאבקים מול הבלתי נמנע. גלישה יפה מרגשת אותי יותר מדריבל, חילוץ כדור הוא בעיניי נעלה יותר ממסירת עקב, הצלה מקו השער בזכות הקצה של כפפת השוער שאבריו מתוחים למקסימום והוא מרחף לו באוויר זו בעיניי השירה האולטימטיבית.

אבל זו כאמור לא רוח התקופה. מהי רוח התקופה כפי שהיא משתקפת בכל חולצות המסי המאוסות? רוח התקופה היא כולה התקפה. כולם מעריצים את ברצלונה בזכות ההתקפה האימתנית שלה, וכולם - או לפחות כל מי שלא מבין כלום מהחיים שלו - שונאים את מוריניו בגלל הדגש שהוא שם על משחק ההגנה. "אנטי כדורגל" הם קוראים לו. וזה מה שמעצבן אותי.

את אותה הרוח בדיוק אפשר לחוש נושבת, קפואה ואכזרית, גם בשדות נוספים בחיינו. ראו מה חזקה היא הדוקטרינה: מדורי הכלכלה מהללים את היזם שרוצה לבנות עוד מגדל מגורים על חוף הים, אבל נוטרים טינה לפעיל הסביבתי שמנסה לשמור על השטח הציבורי; הראשון גיבור, השני נודניק. איש העסקים הוא תמיד צבעוני ו"דינמי" ומולו ניצב, אפור כשק, הממונה על ה"הגבלים". הפיננסייר הממנף בלי הכרה הוא מקור להשראה, הפרסומאי השקרן הוא מודל לחיקוי, אבל הרגולטור שתפקידו להגן עלינו מפניהם הוא "מקל בגלגלי הצמיחה" או משהו כזה. המעסיק הנצלן הוא איש עסקים לגיטימי, במוספי החג יצלמו אותו מבשל משהו במטבחו המעוצב, אבל ארגון העובדים הוא בולשביקי ומסואב. המאפיונר הוא סלבריטי, השוטר הוא אסקופה נדרסת. זה שמחנה את הג'יפ על המדרכה הוא סיפור הצלחה אבל הפקח הוא נודניק. וכך הלאה.

ב. נחזור לכדורגל. התרגלנו, שלא לומר חונכנו, להעריץ את החלוצים. הילדים של היום שואפים להיות מסי, אתמול הם רצו להיות רונאלדו (הברזילאי), שלשום הם חלמו להיות מרדונה, לפני זה קרויף, פלה וכך הלאה. גם אני, אודה, חולה באותה המחלה: בחופשתי האחרונה באיטליה רכשתי לילד חולצה של אלסנדרו דל פיירו (המלך) ולא של ג'אנלואיג'י בופון, השוער הנהדר. למה? ככה. כי זה מוטמע בנו כל-כך עמוק עד שזה נראה לנו טבעי לגמרי.

אבל אם אתם שואלים אותי, הגיבורים האמיתיים של המשחק הם המגינים, הבלמים, ומעל כולם - השוער. כשאני רואה את מסי מתקרב לשער של קאסיאס אני מתפלל להצלחתו של האחרון. זנק, איקר, אני זועק בלבי, זנק ותפוס את הכדור.

להיות חלוץ, אני תמיד אומר, כל אחד יכול. ואם לא מבחינה טכנית, הרי שבטח מבחינה נפשית. אבל להיות בלם או שוער - בשביל זה צריך אופי מפלדת אל-חלד. לעמוד על קו לבן ולזנק כמו פנתר אל כדור שטס אליך במהירות של 130 קמ"ש: זוהי גבורה. לזרוק את עצמך ולהשתטח לרגלי חלוץ אימתני: זוהי אצילות נפש. לעמוד עם הגב אל הקיר, כלומר אל הרשת, כשמתפרצת של שלושה שחקנים מסתערת עליך כמו כוח טבע: זוהי, חברות וחברים, גדלות הנפש בצורתה הטהורה ביותר. אני שמח בכל פעם שכדור קורע את הרשת, אבל באותה מידה משהו מת בי בפנים.

מהילדות ועד הבגרות, כשאנחנו עולים למגרש אף אחד לא רוצה לעמוד בשער. לעמוד בשער זה מפחיד. הכישלון מובטח. האגו שברירי. להוציא כדור מהרשת יודע כל אחד, זה אקט שכולו השפלה. רק המשוגע, רק השרוט, רוצה להיות שוער. אבל הנה אני נופל שוב לאותה המלכודת. הייתי צריך לומר: רק זה שאשכיו טיטניום, רק זה שבעורקיו זורמת לבה לוהטת, רוצה להיות שוער.

וככה זה לא רק בכדורגל, ככה זה גם בחיים: יש מעט מאוד, מעט מדי, גיבורים בעולם. אבל אולי טוב שכך, מה אני יודע, אילו כולם היו גיבורים העולם היה מקום מוזר מאוד לחיות בו.

ג. מאיפה זה בא? אני אגיד לכם מאיפה זה בא: מהרצון שלנו להיות מה שאנחנו לא. זה נחמד, זה אנושי עד למאוד, אבל מבחינה פילוסופית יש בזה גם עצב גדול. כי במקום לרצות להיות מה שאתה לא, בן אדם, אולי תמצא את הסיפוק ואת האושר בלהיות מה שאתה כן. ואם אתה או את קוראים את המילים האלה, אתן לכם את האמת הפשוטה בפנים: בן אדם, תפנים את זה - אתה לא מסי. גם לא דל פיירו. תתעורר ותריח את הקפה. אז נכון, אתה גם לא קאסיאס או בופון, אבל בסופו של יום לשם אתה הרבה יותר קרוב.

החיים שלנו הם משחק הגנה בלתי פוסק. כי הם כולם רוצים לחורר לנו את הרשת: הבנק והמדינה והמעסיק והזמן בכבודו ובעצמו. הם כולם נגדנו. הם כולם רק רוצים לפרפר אותנו, לעשות מאיתנו צחוק, להשחיל לנו את זה בין הרגליים, לשלוח לנו מסובבת לפינה הרחוקה, לקחת מאיתנו את כל מה שיש. עלינו מוטלת החובה לעמוד על הקו הלבן ולא לתת להם לעבור. אנחנו צריכים לבדוק את החשבון במסעדה, לראות שלא חייבו אותנו על מנה שלא אכלנו, לקרוא בשבע עיניים את התדפיס מהבנק, להבין מה זו העמלה הזו, לעיין באותיות הקטנות של חשבונות האשראי, הטלפון, החשמל, פוליסת הביטוח, לעדכן את תוכנת האנטי-וירוס, לקרוא מה באמת מכיל היוגורט, להתעלם משטיפת המוח של הפרסומות, להסתכל שוב ושוב כשאנחנו חוצים את הכביש וכך הלאה. לשחק בונקר. אחרת הם יאכלו אותנו חיים. אבל החוכמה היא לעשות את כל זה מתוך שמחה.

ד. זוהי רוח התקופה. זוהי הקונספירציה הקפיטליסטית במיטבה. בעוד אנחנו בלמים ושוערים, הם מבקשים לטעת בנו את התודעה הכוזבת שאנחנו בעצם חלוצים. הם נותנים לנו לחלום חלומות לא לנו, רק על מנת שלא נתעורר לחיים שהם שלנו. הם מכריחים אותנו לעקוב אחר חייהם של העשירים ושל המפורסמים בשביל שלא יהיה לנו זמן לשים לב לחיים שלנו. בן אדם, תתעורר: אתה לא יהודה לוי. אתה לא נוחי דנקנר. ועכשיו, כשעיניך פקוחות ולבך נכון, קום והסתער אל הכדור, מתח את אבריך, בן אדם, התעופף כנגד הטיל שנורה אליך, ועצור אותו כמו ענק.

ה. ואל תחשבו לרגע, גם לא לשבריר של שנייה, שמדובר בחיים של תבוסתנות. ההפך הגמור הוא הנכון. חשבו על זה כך: ברצלונה היא מכונה מושלמת. היא שולטת, היא דורסת, היא כמעט ובלתי ניתנת לעצירה. הדבר היחיד שיכול לעצור אותה הוא רוח האדם. אומץ. אחדות. אחווה. הקרבה. אמונה. נשמה. מלחמה. הפרשן בטלוויזיה יגיד לכם שזה בונקר. אל תאמינו לו. זכרו: מי שעוצר את מסי גדול ממסי. הבינו: מי שגובר על המכונה - רק הוא יכול להיקרא אדם.

די לדיקטטורת החלוצים! הבלם הוא האדם המושלם. השוער הוא המשורר האמיתי. נרים כוסות ונשתה למפלתה של המפלצת. הניפו את נס המרד, גיבורים! לחיי ההגנה!

 דרור פויר

הרהור

איש העסקים הוא תמיד צבעוני ו"דינמי", אבל הרגולטור שתפקידו להגן עלינו מפניו הוא "מקל בגלגלי הצמיחה"