תוכנית "יתרון יחסי" של משרד האוצר שיצאה לדרך בתחילת 2011, משכה תשומת לב רבה בתעשיית ההיי-טק המקומית. אחת הסיבות לכך הייתה ההתייחסות הרשמית בפעם הראשונה של גורם ממשלתי למוטיבציית הקצאות הכספים להון סיכון הישראלי.
מטרת התוכנית היא לעודד את המשקיעים המוסדיים המקומיים - חברות הביטוח, הבנקים, קרנות הפנסיה וארגונים נוספים - להקצות יותר כספים להון סיכון הישראלי. "יש חשיבות בחידוש הדיאלוג בין הגופים המוסדיים לתעשיות ההון סיכון", כך אמר חיים שני, מנכ"ל האוצר היום ובעבר מנכ"ל נייס, בעת ההכרזה על התוכנית.
שני בחר להשתמש במילה "דיאלוג", אולם גם ללא תיווך האוצר קיים דו-שיח בין הגופים, ואפילו די אינטנסיבי. הם משקיעים בקרנות, אבל מעט ולכן הבעיה אינה בקשר בין הצדדים אלא במוטיבציה לשתף פעולה - כך עולה מנתוני ההשקעות לסיכום 2010 של ספקיות הביטוח והפנסיה הגדולות בישראל. דוחות אלו, שנחשפים לראשונה בבדיקת "גלובס", מתייחסים להשקעות שביצעו חברות הביטוח הגדולות בשנים האחרונות, וכפי שהן מוצגות במאזנים שלהן לסוף 2010.
על-פי הנתונים שעולים מהדוחות, השווי הנוכחי בספרים של השקעות המוסדיים הגדולים בהון סיכון הישראלי הוא 451 מיליון שקל נכון לסוף 2010. סכום זה מהווה חלק משמעותי מהסכומים שגייסו הקרנות המקומיות בשנים האחרונות (נזכיר, שהסכום שגייסו הקרנות ב-2009-2010 שואף לאפס), אך בממוצע הוא מהווה רק 0.35% מכלל הכספים המנוהלים בערוצי ההשקעה הבולטים בקרנות. כלומר, סכום זניח לפי כל קנה מידה.
אוהבים פרייבט אקוויטי
בעת הצגת תוכנית "יתרון יחסי" טענו במשרדי האוצר והתמ"ת כי המוסדיים הישראלים מקצים 0.2% בלבד מכספי ההשקעות שלהם לצורכי הון סיכון, לעומת 2% בקרב מוסדיים בחו"ל. המספרים הנמוכים הללו הסבירו את הצורך בהקצאת 200 מיליון שקל כהשתתפות בסיכון של המשקיעים המוסדיים, מתוך תקווה למנף השקעה נוספת של 800 מיליון שקל בהון סיכון הישראלי בין השנים 2011 ל-2012.
תיקי ההשקעות ש"גלובס" בדק הן של הפוליסות המשתתפות ברווחים. כך שלא רק בתיקים שמוצגים להלן יש חשיפה להון סיכון המקומי, אך אלו התיקים המשמעותיים ביותר של המשקיעים המוסדיים ואלו שבהם יש את הסיכוי הגבוה ביותר למצוא חשיפה להון סיכון.
אלו תיקים בהיקפים של מיליארדי שקלים כל אחד, המנהלים חסכון פנסיוני של מאות אלפי מבטחים, המתאפיינים במגוון השקעות רב יותר ומותאם יותר לטווח ארוך ביחס ליתר אפיקי החיסכון לטווח ארוך (הפנסיה והגמל).
קרנות פנסיה הן חיסכון לטווח ארוך שמנוהל על-ידי אותם מנהלי השקעות של קבוצות הביטוח הגדולות - בדומה לביטוחי המנהלים. לצד חמש קבוצות הביטוח הגדולות מצורפות גם ההשקעות של הקופה הגדולה ביותר המנוהלת בבית ההשקעות פסגות (גדיש). זאת, מאחר שפסגות מנהלת נכסים בהיקף גדול במיוחד, בדומה לחמש קבוצות הביטוח הגדולות, ובית ההשקעות צפוי להמשיך לבסס את מעמדו כשחקן פנסיוני מוביל.
למוסדיים הללו אין מדיניות רשמית בנוגע להקצאות להון סיכון. עם זאת, הסטטיסטיקה המסתמנת מהנתונים מראה כי ההשקעות בקרנות הישראליות נמוכות מאוד. כך, במגדל 0.7% בלבד מההון מגיע לקרנות אלו; בחברת כלל 1.3% מכלל התיק; בהראל 2.5%; בהפניקס 3.2%; ובפסגות 0.7%. בכל המקרים, מלבד זה של קבוצת הראל, שיעורי ההשקעות נמוכים משמעותית לעומת היקפי ההקצאות לקרנות פרייבט אקוויטי, קרנות גידור ונדל"ן בחו"ל.
אחד הנתונים המעניינים הוא החשיפה של המוסדיים המקומיים לקרנות עם מדיניות השקעות בשלבים מאוחרים יחסית, חלקן מיועדות לתחום ההיי-טק. בעוד ההון סיכון מתלונן כי המשקיעים המוסדיים לא סופרים אותו, דווקא בקרנות הפרייבט אקוויטי יש השתתפות כמעט בכל קרן. הקרנות פימי, פורטיסימו, ויולה, סקיי, טנא ומרקסטון נמצאות בפורטפוליו ההשקעות של רוב המוסדיים.
מאחורי הבחירה במסלול השקעות זה עומדות שתי סיבות עיקריות: הראשונה היא שהיחסים בין מנהלי קרנות הפרייבט אקוויטי לבין מנהלי ההשקעות מבוססים על תשתית בריאה יותר, ללא המשקעים של שנות הבועה. בנוסף, ההשקעות בקרנות המיועדות לשלבים מאוחרים הן מעצם טבען סולידיות יותר, וכוללות פרופיל פחות נועז של סיכון מול סיכוי, כזה שמתאים יותר למשקיעים מוסדיים.
לאן נעלמה פיטנגו?
מעניין לציין כי קרן ההון סיכון הישראלית פיטנגו, המנהלת 1.3 מיליארד דולר בחמש קרנות ונחשבת לאחת מהגדולות והפעילות בישראל, בולטת בהיעדרה מרשימת הקרנות שבהן משקיעים המוסדיים המקומיים. היעדרות המוסדיים היא משום שעד היום פיטנגו פשוט לא הייתה זקוקה להם, שכן הצליחה לגייס את הקרנות ממשקיעים זרים. ההערכות הן כי בגיוסים הקרובים היא כבר תרצה לשלב אותם ברשימת בעלי המניות שלה.
מהעבר השני, בולטת נוכחות אינטנסיבית אצל המוסדיים לקרנות של קבוצת ויולה: קרן ההון סיכון כרמל, קרן ההלוואות פלנוס, קרן הפרייבט אקוויטי ויולה, וקרן וינטג'.
טעמם של המוסדיים הישראלים בא לידי ביטוי גם בבחירה להשקיע במספר רב של קרנות מדעי החיים: פונטיפקס של אלי הורוביץ; ויטהלייף; קרן מדיקה ואפילו אגייט, הקרן של שר הבריאות לשעבר דני נווה. כל אלו זכו להזרמות כספים מהמוסדיים הישראלים, ביחס לא ישיר לגודלם בתעשיית ההון סיכון המקומית.
היסטוריה של יחסים עכורים
ביחסים בין המוסדיים הישראלים לקרנות ההון סיכון המקומיות יש משקעים היסטוריים בעייתיים. כל זמן שלקרנות הישראליות היה קל ונוח עם המשקיעים המוסדיים האמריקנים, המממנים הגדולים של ההון סיכון העולמי, לא נשמעה מהן אף תלונה על ההיעדרות של המוסדיים הישראלים מרשימת המשקיעים שלהן.
בשנות ה-90 חזו המוסדיים הישראלים ברווחים של המוסדיים האמריקנים מההון סיכון ורצו לקחת חלק בחגיגה. אלא שאז התפוצצה הבועה והמשקיעים בקרנות הישראליות מצאו את עצמם מוחקים הון מהמאזן במקום ליהנות מסיבוב מהיר. כשהברז מעבר לים נסגר, הגיעו המקומיים לחפש כסף בישראל, אבל כעת, המשקיעים המוסדיים לא ממהרים.
בשני מקרים בולטים התסכול הגיע גם לבית המשפט. בשנת 2003 ברוס רפפורט וקרן אתגר שבה השקיע הגיעו לפשרה לפיה הוא משוחרר מהתחייבויותיו לקרן. סכסוך אחר פרץ ב-2004 בין קבוצת משקיעים מוסדיים ישראלים, שהבולט שבהם היה רימון בן-שאול, שעמד בראש קונרס השקעות ופולאר תקשורת - לקרן ההון סיכון ג'רוזלם גלובל של שלמה קאליש.
המשקיעים החליטו שלא להיענות לקריאות לכסף של הקרן, ודרשו להחזיר להם את חלקם. גם הסכסוך הזה הסתיים בפשרה בין הצדדים אבל שתי הפרשות הללו יצרו אווירה שלילית בין תעשיית ההון סיכון למשקיעים המוסדיים הישראלים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
