ההזדמנות של גרוניס

זמן רב מתכנן שופט בית המשפט העליון אשר גרוניס לבטל חלק ממורשתו השיפוטית של הנשיא בדימוס אהרן ברק - החתום על ביטולה דה-פקטו של זכות העמידה ודרישת השפיטות, במסגרת הליכי בג"ץ.

גרוניס, המחזיק בעמדות השמרניות ביותר מבין שופטי העליון, המזכירות את גישתו של שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, סבור כי יש להחזיר את הגלגל אחורנית: להחזיר את דרישת "זכות העמידה", ולפיה רק עותרים שיש להם אינטרס ישיר או הנפגעים בעצמם מהחלטה מינהלית, יהיו רשאים לעתור לבג"ץ נגדה; ולקבוע מחדש תחומים של "אי-שפיטות", שבהם רגלו של בג"ץ לא תדרוך.

אתמול (ג') נקרתה ההזדמנות של גרוניס. בפסק דינו, שדחה את העתירה נגד מתן פרס ישראל ליו"ר מכבי תל-אביב בכדורסל, עו"ד שמעון מזרחי, שוטח גרוניס את גישתו ואף מייצר לה שיניים כואבות, בדמות הוצאות מוגדלות בסך 40 אלף שקל שהטיל על העותרים, מחצית מהסכום לקופת המדינה ומחצית לכיסו של מזרחי.

לדברי גרוניס, קרוב ל-15 שנה סובל בג"ץ ממכת עתירות המוגשות בכל שנה בענייני פרס ישראל. אף שהעתירות נדחות כמעט כולן, החברה בישראל משלמת מחיר על עצם הגשתן, בשל הפגיעה ביוקרתו של הפרס ובשל העובדה שמקבלי הפרס נאלצים להתגונן בבג"ץ, "כאילו היו נאשמים בפלילים".

לדעת גרוניס, על בג"ץ להימנע מ"עידוד של חוסר פרגון, צרות-עין ושמחה לאיד", ולכן מוטלת עליו חובה לפעול לצמצום הגשת העתירות בתחומים של הענקת פרסים, ובוודאי בתחום הספורט, שבו "ראוי שהיריבות תישאר ספורטיבית, ומגרשה יהיה הפרקט או הדשא, ולא בית המשפט".

העילה המרכזית בעתירה נגד הענקת הפרס למזרחי, היתה ניגוד העניינים שבו היה שרוי טל ברודי, לשעבר חבר דירקטוריון מכבי תל-אביב המצוי בקשרים מקצועיים עם מזרחי. ברודי הציע את מזרחי כמועמד לקבלת הפרס, ואף שימש כיו"ר ועדת הפרס שבחרה במזרחי. גרוניס מסכים כי "אפשר שעדיף היה שברודי יימנע מלהציע את מזרחי כמועמד".

אלא שהפגם הזה בהתנהלותו של ברודי איננו חמור מספיק כדי להצדיק התערבות מצד בג"ץ, וממילא על בית המשפט להישמר משימוש יתר בעילת ניגוד עניינים בנושאים הנוגעים לחלוקת פרסים, מאחר שבכל ועדת פרס חייבים לכהן אנשים המתמצאים בתחום המדובר, שאחרת "נידרש להביא שופטים מחו"ל, כפי שנעשה לעתים לגבי שופטים במשחקי ספורט".

לגישתו של גרוניס, יש לנקוט גישה מצמצמת ביותר בהתערבות שיפוטית בהחלטות המהותיות בנושא הענקת הפרס, ובנוסף יש לנקוט "יד קמוצה" - אם כי פחות מאשר לגבי ההחלטה עצמה - גם לגבי הליך הבחירה. כך, בג"ץ יתערב רק במקרה קיצוני שבו התגלתה שחיתות בעצם ההחלטה להעניק את הפרס לאדם מסוים.

גרוניס קובע כי מדובר בתחום ש"כמעט כולו אינו שפיט": תחום הענקת פרסים שונה מהחלטות מינהליות רגילות בכך שיש בו היבט סובייקטיבי משמעותי, וכן בשל ההיבט החברתי והצד הטקסי של הפרס.

את זכות העמידה כורך גרוניס בעובדה שלטענת מזרחי, העותרים הם אוהדים או מקורבים לקבוצות הפועל ירושלים והפועל תל-אביב. "דומה שזכייתו של מזרחי מתנופפת לנגד עיניהם כמעין סדין אדום, וביתר דיוק - סדין צהוב", מתפייט גרוניס, וקורא ל"חשיבה מחודשת" בנוגע לפסיקות שביטלו את הצורך בזכות עמידה, במקרים שבהם בית המשפט מתבקש לשלול טובת הנאה הניתנת לאחר.

השופטים עדנה ארבל וחנן מלצר הצטרפו לגרוניס בתוצאה הסופית של דחיית העתירה, אך הסתייגו, איש-איש בדרכו, מקביעותיו בנוגע לשפיטות ולזכות העמידה. "יש מקום לעתים גם לדעת לפרגן", מסיים מלצר את פסק דינו, וקורא "להניח כבר לפרס ישראל ולזוכים בו".