"צהרי יום קיץ"
"ביום קיץ ביום חום, עת השמש במרום הרקיע תלהט כתנור היום - בוא אלי, בואה אלי, רע עייף. אילו היה כאן ים, ואילו לאורך החוף הייתה טיילת של דקלים, ואילו בין הדקלים היו פזורות מסעדות קטנות וציוריות בהן גיטריסטים מקומיים מנעימים לנו זמירות בעוד אנו משיבים את נפשנו במטעמי פירות הים למיניהם, במרקים קרים ומשיבי נפש או בסלטים מרניני ומרענני החך..." (מתוך "ספר התענוגות" עמוס קינן, הוצאת א. לוין אפשטיין בע"מ. תל-אביב. 1970)
יושב לו אדם ליד הים ורוצה דג. מהיכן יביא עכשיו דג? מן הים כמובן. הלא כן? אולי. אולי פעם.
עמוס קינן כתב את מה שכתב ב-1970. כבר אז לא היה כאן ים ובים שאיננו לא היו דגים. אני עוד זוכר את עצמי שוחה בים ההוא, אז, בגיל חמש, וזוכר היטב מה בדיוק שחה לידי. זה לא היה דג.
אבל הנה אתה - זאת אומרת אני - הולך לך בדרך ליפו, על הטיילת החדשה, ולידך הים. אתה יודע כמובן שזה לא באמת ים ואין בו באמת דגים. אבל הלב מתגעגע ורוצה בכל זאת. היום הרי יפה כל-כך, אז למה לא גם דג?
ואז אתה נזכר בשבתאי. שבתאי היפה. פעם היה כאן גם שבתאי קורדובה בכניסה לנמל. אומרים שעכשיו הוא בכלל בירושלים - עיר נמל ידועה. קצת הלאה ברחוב 60 שהיום נקרא קדם, הייתה הסוכה הלבנה. עכשיו היא יושבת בנמל תל-אביב בין כל ההום-סנטרים וצומתי-הספרים שצמחו שם כמו גידולי פרא במקום שהיה פעם שמורת טבע של חלודה ואצות ועכשיו הוא מרכז קניות מחופש לנמל ישן ומשוקם.
אי בודד בין הסמטאות
אבל שבתאי היפה עוד כאן. בסמטה בעלת השם הציורי כל-כך, סמטת החלפנים, על שם החלפנים שפעם, לפני שנות דור, היו יושבים כאן.
והנה, בקצה רחוב רוסלאן שבכיכר השעון, אחרי חפירות ההצלה הארכיאולוגיות הפותחות כל פעם רחוב אחר ביפו, מסמנות לך שעוד מעט ישפצו גם כאן ומי יודע מה יקרה אחר כך, הנה הפנייה הקטנה שמאלה, והנה העלייה הקטנה, והנה המסעדה בת שנות הדור היושבת כמו תמיד על מין אי קטן בין שתי הסמטאות, סמטת החלפנים וסמטת הצורפים.
הנה היא, המסעדה הכי על הים שיש למרות שבכלל לא רואים ממנה את המים הרחוקים ממנה לא יותר מחצי דקת הליכה מתונה - כזו שהולכים אחרי צלחת ברבוניות מטוגנות וכמה כוסיות עראק ליד.
אני נכנס בחשש גדול ומתיישב. למה להרוס חלום. 30 שנה לא אכלתי כאן. כלום לא השתנה. וזה טוב? תיכף נראה. אבל אז, עוד לפני שהתחלתי בכלל לאכול במסעדה הריקה כמעט לגמרי, אני כבר יודע שיהיה לי טוב. למה? בגלל הרדיו.
הרדיו מנגן מוזיקה יוונית. כשהשירים מתחלפים אני מבין שמישהו פשוט כיוון אותו לתחנה יוונית. כמה פשוט. אולי זה בכלל המחשב. מה איכפת לי. אני מאושר.
אני מציץ במרפסת שממול, גם היא חלק מהמסעדה וגם היא כמדומה לא השתנתה כלל. אותם תריסים כחולים שלא מכסים על שום חלון תלויים על הקיר. והרי זהו החלום היווני האולטימטיבי - שיר ותריס כחול ליד הים. הים שלא רואים.
אבל הוא כאן. המלצר מגיע מיד ומניח לפני סלטים. סלק בחומץ, צנונית מגוררת, כרוב לבן, איקרה, טחינה, שעועית לבנה בבצל ופטרוזיליה. זיתים שחורים. ועוד כמה דקות וגם הפיתות על האש עם הזעתר ושמן הזית מגיעות. אני שומע את המלצר מסביר לשתי הנשים הלא ממש צעירות שיושבות לידי שהצזיקי הוא מלבנה ולא מיוגורט ושואל אם אפשר לקבל גם ממנו ומסלט הגזר עם קליפות הלימון שהן קיבלו ואני לא. בטח אומר המלצר ומביא. אחר כך תיכנסנה שלוש תיירות שעד שהמלצר יבין שהן בכלל לא אוכלות דגים הוא יספיק להביא להן את כל זה וגם טבולה ופלפלים קלויים. מאלה כבר לא הספקתי לטעום. מצחיק המלצר הזה. לא חשוב.
בוכה עם הרדיו
אני אוכל. הרדיו שר. ואז זה קורה. אני, האיש שלא בוכה אף פעם, מנגב דמעה. כי פתאום, בלי אזהרה מוקדמת, אני על המרפסת של סבא וסבתא שלי בבת ים. הטעמים האלה, אוי הטעמים. למה זה מזכיר לי כל-כך את הסלטים של סבתא שלי.
לא יודע איך זה קורה אבל אני מצליח להבין מה כאן מזכיר לי את האוכל של סבתא אסתר. הכול מאד-מאד פשוט. ביתי קוראים לזה? שיהיה. איפה שלא חייבים אין אפילו מיץ לימון. רק חומץ פשוט ותעשייתי וזול. באמת 2011 עכשיו? פה כנראה לא קנו לוח שנה המון זמן. מזל שלי.
את סלט הירקות הגדול המורכב כמובן מעגבנייה ומלפפון עם קצת בצל ופטרוזיליה, לא טרחו אפילו לתבל, רק לשים חצי לימון ליד. אפילו על השולחן אין שמן זית או כל שמן אחר. אני מנחש שאם אבקש אקבל אבל אני לא צריך כלום עכשיו. רק שזה לא ייגמר אף פעם.
המלצר שואל איזה דג אני רוצה. שמעתי אותו מדקלם את כל הרשימה לשתי הנשים לידי ואני יודע מיד מה אני רוצה. "ברבוניות", אני עונה לו. קטנה או גדולה? הוא שואל. אני לא יודע אם הוא מתכוון למנה או לברבוניה אבל עונה קטנה. אם המנה תהיה קטנה זה טוב ואם הברבוניות תהיינה קטנות זה יהיה אפילו יותר טוב.
מלקט זכרונות
כשאני מסיים לבכות מעל הסלטים מגיעות הברבוניות. קטנות. עם פס צהוב בצד, קרי הברבוניות הפחות טובות, אלו המסמנות את קצה הלהקה השוחה בים. מטוגנות בשמן עמוק ומומלחות הרבה יותר מדי. לי זה כבר ממש לא משנה. אני לוקח עוד לגימה. במקום עראק פינקתי את עצמי בכוסית אוזו יווני. אני מציץ בעורפו של פסל הילד-המלח המסמן כבר שנות דור את הכניסה, מביט בתמונת השחור-לבן של האיש המעשן שהוא מן הסתם שבתאי היפה ולרגע קט אני בחלום של עצמי. ביוון. יוון שהיא חלום יותר מאשר מציאות. וכך זה צריך גם להיות.
כשמגיע החשבון אני כמעט וחוזר למציאות. 120 שקלים המורכבים מלא פחות מ-30 שקל לכוסית אוזו פושט ו-90 שקל לסלטים וברבוניות. יקר רצח. אבל שום דבר לא יקלקל לי עכשיו.
אני יוצא לסמטה, מטפס במדרגות לבית הכנסת מגן אברהם שמעולם לא ידעתי שהוא כאן ומשקיף על כיכר השעון. הכיכר שעכשיו כבר סגרו בה סטימצקי ופתחו קסטרו ומי יודע מה עוד יעוללו לה בהמשך. אחר כך אני יורד למטה, מציץ לשחקני השש בש שיושבים אצל המרוקאי בסמטה ומבטיח לעצמי לבוא לכאן פעם לאכול טחול ממולא. אמרו לי פעם שיש כאן אחד כזה והוא נהדר. כולם יזילו ריר על חאג' כחיל החדשה בכיכר ואני אחפש בעקשנות את הזיכרונות שאין לי ואת אלה שעוד נשארו.
שבתאי היפה. סמטת החלפנים 7. 036832250 . ב'-ה' 13:00-23:00, ו' 13:00-18:00, שבת 12:00-23:00
הלוחשת לסרדינים
מרגרט עוד כאן. בדרך לשבתאי ראיתי שמרגרט עוד כאן. שמעתי שוב את הצחוק המתגלגל והצצתי לרגע לחצר הריקה שפעם עוד קישטו אותה הפסלים של ויקטור ועכשיו כבר לא נשאר מהם הרבה.
כן, מרגרט עוד כאן. עם הצחוק ועם המחירים המטורפים. המחירים האלה שבעצם אינם שונים מהרבה מסעדות אחרות בעיר ומצליחים לבלבל את מי שאינו מבין שלאמנות אין מחיר. כי מה כבר מבינים אצלנו באמנות. ובאמנות האוכל. הכול כאן הרי פאצ'ה קוצ'ה ושטראוס ורושפלד ואיל שני בפיתה.
וכולם רוצים נקי ורוצים שישאלו אותם איך היה להם? לא שיאכילו אותם באמת בסוכה קטנה מול הים.
מרגרט לא מוכרת לכם אוכל ביוקר. מרגרט שמה את עצמה ואת הזיכרונות שלה, ואולי גם שלכם, אם יש לכם, על השולחן. והרי זהו כל הסיפור. אוכל, כשהוא לא בא להציל אותך מרעב כמובן, ואפילו אז, הוא זיכרונות. געגועים למה שהיה ותקוות למה שיהיה. עלי הגפן של מרגרט, הקוסקוס עם הכבש, הדגים על הגריל, הסלטים הטריפוליטאים וכמובן הסרדינים הממולאים הנצחיים, הם בדיוק זה. ולזה אין מחיר.
מרגרט תייר: רציף העלייה השניה 8 (כיכר השעון) יפו. 03-6824741. בעיקרון פתוח כל יום מהצהריים עד חצות, אבל לך תדע אצל מרגרט. תתקשרו
סימן שאתם חיים
צרפתי. בפעם האחרונה שקניתי ברבוניות אצל צרפתי הן עלו כבר 120 שקל לקילו. אולי אפילו 140. לא זוכר כבר. מי יכול להרשות לעצמו מחירים כאלה. כי גם צרפתי, כמו מרגרט שצודקת, כמו אנשי שבתאי היפה שמסתכלים כבר על התיירים הצרפתים ולא עליי, גם צרפתי יודע מה הוא שווה. ויודע שהים ריק. ויודע שמי שעוד רוצה ברבוניות הביתה צריך ומוכן לשלם. מ-1948 מוכרים כאן הסלוניקאים הגאים הללו את הדגים הכי טובים, והכי יקרים שיש. זה לא נראה ככה מבחוץ אבל לפעמים יותר זול לקנות דגים הביתה בחנות של מול ים מאשר כאן, בשוק הפשפשים. אבל מי רוצה לקנות דגים במול ים כשאפשר לעמוד על המדרכה ביפו ולזכור לרגע שאתה חי.
צרפתי: עולי ציון 3. 03-6822891. א'-ה' 07:00-18:00, ו' 07:00-15:00
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
