העבדאי באנקרה דוהר ללא מעצורים

בשאר אל אסד מחכה. הוא מחכה שישראל תצא למלחמה בעזה, או תחזור ותכבוש את שכם. זה ניכר בעיתוני סוריה. תעיד הלהיטות שבה הם קפצו השבוע על יידוי אבנים בשכם. יומיים רצופים, תמונות שכם ייצגו את האלימות העיקרית במזה"ת. קריקטורה גסה ב"אל ווטן" של דמשק הראתה ערבי מבזבז את זמנו על צפייה בטלוויזיה בשעה שקלגס ציוני גדול מגן-דוד מפליא את חבטותיו בנער פלסטיני המוטל אפרקדן.

הצורך של בית אסד בהסחת דעת ישראלית מובן מאליו. ישראל הייתה ספקית התירוצים העיקרית של עריצי המזרח התיכון בחצי המאה שעברה. מה שמובן אולי קצת פחות הוא הצורך הטורקי. נשיא טורקיה, עבדאללה גול, ראה צורך לנזוף בשבוע שעבר בקהילה הבינלאומית על התעלמותה מן העניין החשוב באמת במזרח התיכון: הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הבה נחזיר אותו אל המרכז, כתב הנשיא גול ב"ניו-יורק טיימס".

הגינוי הטורקי החמור ביותר לאלימות במזרח התיכון היה שמור החודש למעשיה "חסרי היחס" של ישראל בעזה. רק באמצע השבוע, בחוסר חשק ניכר, הואיל ראש ממשלת טורקיה לקרוא לבשאר אל אסד "לגלות ריסון".

טאייפ ארדואן כשלעצמו ממעט לגלות ריסון. אין בדעתו למנוע שייטת אסלאמיסטית מלהפליג לעזה באמצע החודש הבא. האיש רב הסטנדרטים הכפולים, אשר הכחיש את רצח העם בדארפור, מכין את המהלומה המדינית והמוסרית הבאה לישראל. את הסיבה אין קושי למצוא: הוא עומד עכשיו בעיצומה של מערכת בחירות. אמנם אין כמעט ספק שמפלגתו תחזור ותנצח בהפרש גדול, בפעם השלישית ברציפות. הוא כבר רמז שהוא מקווה להוסיף ולהיות בשלטון בשנת 2023, כאשר ימלאו מאה שנה לכינון הרפובליקה הטורקית. אם יתמלאו כל משאלותיו, היא לא תזכיר כלל את הרפובליקה המקורית.

אין עוד הפיכות רכות

יריבתם העיקרית של הניאו-אסלאמיסטים היא המפלגה שיצאה מחלצי מוסטפא כמאל אטאטורק, האב המייסד של הרפובליקה, שנוא נפשם של אסלאמיסטים באשר הם. היא אמנם עושה מאמצי התחדשות נואשים, כולל טיהור מאסיבי של עסקניה הוותיקים והעבשים; היא מנסה ללבוש צביון ליברלי וסובלני, ויש הרבה יותר נשים בין מועמדיה. אבל המפלגה, הנקראת "הרפובליקנית העממית", חדלה זה כבר להיות עממית. היא לא הצליחה לנצח בבחירות מאז 1978, ולא קיבלה רוב מאז 1946. האידיאולוגיה החילונית שלה דוחה את רוב הטורקים, אבל מתיישבת עם רצונם של מפקדי הצבא. עכשיו, הצבא הוא צל של עצמו, לפחות מבחינה פוליטית.

אף על פי ששום סכנה כנראה אינה אורבת לארדואן מצד החילונים, בחירות הן בחירות. הוא משתלח ביריביו בלשון בוטה. השבוע הוא הכריז, שהרפובליקנים העממיים הם "מועמדי הכת הצבאית", מפני שביניהם יש עיתונאים וקציני צבא החשודים שקשרו קשר לתפוס את השלטון בכוח. ציד מכשפות גדול ממדים מתנהל בטורקיה זה זמן מה נגד גנרלים ואדמירלים בדימוס ונגד בעלי טורים בעיתונים אנטי-אסלאמיסטיים.

אין להכחיש כמובן שבצבא טורקיה יש זרמים פוטשיסטיים, החושבים שזכותו של הצבא, או בעצם חובתו, להציל את הרפובליקה החילונית מידי שוחרי רעתה. זה מה שהצבא חזר ועשה, במישרים ובעקיפים, ב-60 השנה האחרונות (הבחירות הרב-מפלגתיות הראשונות בתולדות הרפובליקה נערכו רק ב-1946). ההתערבות הישירה האחרונה אמנם הייתה לפני 30 שנה ויותר, אבל הצבא חולל הפיכה צבאית "רכה" ב-1997, וכפה בחירות חדשות ב-2007.

"ההפיכה הרכה" שמה קץ לממשלת קואליציה, שבראשה עמד בפעם הראשונה אסלאמיסט מוצהר. שר מדינה בכיר בממשלה ההיא היה עבדאללה גול. ההתערבות של 2007 נועדה לסכל את בחירתו של גול לנשיא. הבחירות הנחילו ניצחון מוחץ למפלגתם של ארדואן ושל גול. להלן, רק הפיכה צבאית גלויה הייתה יכולה למנוע את בחירת גול. הצבא לא היה מסוגל לחולל אותה, מפני שהנסיבות השתנו. התוצאה המיידית הייתה היחלשות פנומנלית של הצבא. זמן קצר אחר כך התחיל גל המעצרים של קצינים ושל עיתונאים.

היקף המעצרים ואופיים, והמערכה הקולנית המלווה אותם, מעוררת לפחות מידה של ספק בכנות מניעיהם. ארדואן עומד בראש ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי, אבל אין זאת אומרת שהוא דמוקרט, ובוודאי אין הוא ליברל. הוא גמר אומר לכופף את זרועם של יריביו עד שתישבר.

סולטנים באחוזותיהם הפרטיות

היסטוריון טורקי, האקאן יאבוז, המלמד בארה"ב, כתב לאחרונה שמנהיגי מפלגות בטורקיה נוטים להפוך ל"סולטנים, והם מושלים במפלגותיהם כמו היו אחוזותיהם הפרטיות". ארדואן, לפי יאבוז, הוא שווה ערך של "קאבאדיי" (kabaday). זו מלה מעניינת, שנקלטה גם בסלנג העברי. לדוברי עברית היא ידועה בצורה "עבדאי", והגיעה לשם אולי באמצעות הערבית, או במישרים מטורקית.

"עבדאי" הוא גברתן, או אפילו בריון, ממין האנשים שמועדון לילה היה רוצה להציב בכניסה במוצאי שבת. על פי יאבוז, העבדאי הטורקי נהנה בדרך כלל מהערצת המעמדות הכלכליים הנמוכים, למשל בשכונות העוני של ערי טורקיה. העבדאי אולי אינו מציית לחוק, אבל מגן על החלשים מפני בעלי השררה. "הוא גם משתמש באלימות, כדי לכפות הסדרים לא פורמליים בין יריבים". בין תכונותיו המוסריות של העבדאי, יאבוז מונה "אומץ, חמלה כלפי הנזקקים, חוזק וביטחון עצמי". (מצוטט מן הספר "חילוניות ודמוקרטיה מוסלמית בטורקיה", בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2009).

ארדואן וגול הם שני צדדים משלימים של אותו מטבע. הראשון הוא פופוליסט כוחני ואינטואיטיבי; השני הוא אינטלקטואל, דובר לשונות (לפחות אנגלית וערבית), יודע ספר. שניהם מתכננים לכתוב חוקה חדשה לטורקיה לאחר הבחירות, ויהיו מליצותיהם אשר יהיו, ברור בהחלט שהם רוצים לשנות את מקומה של הדת בחיי הציבור. יותר מדי זרים, וישראלים, העדיפו להאמין להכחשותיהם בתחילת העשור שעבר, ונכוו.

בטורקיה, איבה עמוקה לישראל היא מטבע עובר לבוחר, בייחוד לבוחר הדתי. יש בטורקיה פוליטיקה דתית עוד יותר קיצונית מזו של ארדואן, ואפשר לצפות בכמה מגילוייה הבוטים באתר הרשת של ממר"י. בין הרדיקלים, איש אינו מנסה לייפות את המטרות או את האמצעים. יהודים וציונים נמצאים תדירות על הכוונת, וחורבן ישראל הוא יעד גלוי. מחוות אנטי-ישראליות של ארדואן ושל גול באות אפוא בקונטקסט של תחרות בתוך העולם המסובך של האסלאם הפוליטי הטורקי.

מסע השייטת לעזה, עם ספינת הדגל "ים מרמרה", נועד להיערך לאחר ההצבעה בטורקיה. יש משהו מבשר רעות בתאריך הזה. פירושו של דבר שיתכן כי ארדואן וגול יהיו חזקים, בטוחים ויהירים ממה שהיו. תקרית ימית גדולה במים הבינלאומיים בוודאי תשרת את מטרותיהם. אין צורך להיות מכורים לתיאוריות קונספירציה כדי להניח שמזימות לא נעימות נרקמות באנקרה.