עבדי ההיי-טק

1. נהוג לומר שתמונה אחת שווה אלף מילים. אם כך, איזו תמונת מצב בדיוק מתארת תמונות האקזיטים בהיי-טק? לכאורה, התשובה ברורה: צהלות השמחה, החיוכים לכל עבר, העובדים עם כוסות היין - כל אלה מתארים את הצלחת חברות הטכנולוגיה הישראליות וגם את שיתוף העובדים בהצלחה הזו. נכון?

החלק הראשון נכון - מכירת סטארט-אפים היא עדות לבריאותו של ההיי-טק, מנוע הצמיחה של המשק, ובחלק מהמקרים גם בסיס להרחבת הפעילות בארץ על-ידי הרוכשת העשירה. החלק השני לא ממש מדויק. לעובדי היי-טק יש תדמית של אנשים שמתוגמלים היטב, בשכר בסיס ובמיוחד בתגמול באמצעות אופציות. מנגנון האופציות, כך לפחות נוטים לחשוב, מעניק לעובדים חלק מסוים בהצלחת החברה וסולל את דרכם ל"מכה" הגדולה, המאפשרת להם לרכוש דירה, גם במחירים הבועתיים של ישראל, ומבססת את הסטטוס שלהם כמעמד ביניים קלאסי.

גם הנתונים על מימוש האופציות ברווח על-ידי מנהלים ועובדים בחברות ההיי-טק הציבוריות בישראל מחזקים לכאורה את גרסת פיזור העושר בתחום. לפי הנתונים שנאספו על-ידי "גלובס" במשך השנים, מנהלים ועובדים (כולל עובדים בחו"ל) מממשים אופציות ברווח עצום (לא כולל מס) של כ-2 מיליארד שקל בממוצע לשנה, וזה בלי להביא בחשבון את האקזיטים של הסטארט-אפים הפרטיים. המספרים הללו מציירים שוב תמונה ורודה שבה העובדים נהנים מהצלחת החברה ועושים לביתם, אבל זו תמונה שרחוקה מלשקף את המציאות.

2. קצת היסטוריה על אופציות כמנגנון לתגמול עובדים, מנגנון שמקובל מאוד בחברות היי-טק וחלחל בעשור האחרון גם לחברות המסורתיות. אופציות למניות מעניקות למחזיק בהן את הזכות לרכוש מניות של החברה במחיר שנקבע מראש (מחיר המימוש). בדרך כלל הזכות אינה ניתנת למימוש במשך שנה פחות או יותר, אבל אחרי כן היא נשארת בתוקף למשך כמה וכמה שנים.

מחיר המימוש נקבע בדרך כלל על פי מחיר המניה ביום הענקת האופציות, או ממוצע השערים סביב יום הענקת האופציות. ככל שמחיר המימוש נמוך יותר, סכום הכסף הפוטנציאלי שיוכל מקבל האופציות לגרוף ביום מן הימים גבוה יותר.

אחת המטרות העיקריות של מענקי האופציות היא לתת למקבלי המענקים תמריץ לשפר את הביצועים של המעסיק שלהם, כולל את מחיר המניה שלו. אם המניה אינה עולה, אין שום רווח מהאופציות. לכאורה, כולם מבסוטים בעסק הזה. רשויות המס נהנות ממסים, החברה מעסיקה עובדים מרוצים, והעובדים הופכים למיליונרים.

בתחילת שנות ה-2000, כשהילולת ההיי-טק הגיעה לשיאה ומחירי המניות והסטארט-אפים המריאו, זו הייתה עסקה משתלמת מאוד למי שהשכיל לרדת בעיתוי הנכון מרכבת ההרים ולממש את האופציות שלו ברווח ענק בזמן קצר.

האופציה להתעשרות מהירה עיוורה מנהלים רבים שהפכו, בפועל, למהנדסים פיננסיים, על גבול השחיתות, שעסוקים יומם ולילה בניהול הציפיות של שוק המניות, בניפוח רווחים, והרבה פחות עסוקים בניהול הביזנס. תאוות הבצע הובילה מנהלים לטריקים שונים ומשונים, כדי להגדיל כמה שיותר את הרווח מהאופציות. אחד הטריקים האלה, למשל, הוא קביעת מחיר המימוש בדיעבד (backdating), באופן שהאופציות ישאו מחיר מימוש נמוך, כך שנוצר רווח מיידי למקבלי האופציות, ללא כל קשר לביצועי החברה או המניה.

זו הייתה חגיגה פרועה שלא היה לה שום קשר לתמרוץ על בסיס ביצועים אלא חגיגה של חלוקת מתנות שהמריצה את המנהלים להפוך למושחתים כשהם משחקים עם המספרים ומזייפים דוחות (כמו בקומברס, מרקורי ועוד).

3. האופציות המשיכו להיות פופולריות כמכשיר לתגמול ולמשיכת עובדים גם לאחר התפוצצות בועת ההיי-טק, אף שהתנאים השתנו: התשואות בענף התכווצו, מענקי האופציות הפכו מידתיים יותר וחלק מהחברות המירו האופציות במענקים של מניות מוגבלות. מדובר במניות שמוענקות לעובדים בתנאי שימשיכו לעבוד בחברה לתקופת זמן מסוימת.

היתרון של השיטה, במיוחד על רקע התשואות החיוורות של רבות מחברות ההיי-טק הציבוריות: אם מחיר המניה יורד, העובד לא נשאר עם ניירות חסרי ערך כמו באופציות, אלא נותר עם חבילת מניות שאפשר לממשה בערך מסוים.

וכאן אנו חוזרים לפסקה הראשונה: מי בדיוק מרוויח מהאופציות? כמה מבין כ-80 אלף עובדי קטר הצמיחה של המשק עושים "מכה" מהאופציות שמסדרת להם, נניח, רכישת דירה ממוצעת עם משכנתה סבירה?

ובכן, הנתונים שהציג "גלובס" ערב חג הפסח בפרויקט על שינויים בקריירת ההיי-טק מדהימים וממחישים את פער המעמדות גם בתחום שמצית את דמיונם של הישראלים כמקפצה קלה לעושר. מנתונים שאסף בית ההשקעות תמיר פישמן, המייצגים כ-60% מהעובדים בתעשייה, עולה כי היקף המימוש הממוצע לעובד הסתכם בין 2008 ל-2010 בכ-24 אלף דולר בלבד, לעומת כ-57 אלף דולר בין 2005 ל-2007.

יתר על כן, רק כ-200 בני מזל מימשו אופציות ביותר ממיליון דולר (ברוטו), כ-250 עובדים זכו לממש אופציות בהיקף של חצי מיליון עד מיליון דולר וכ-440 עובדים זכו לממש אופציות בהיקף שנע בין 300 ל-500 אלף דולר. כל שאר העובדים "זכו" לפירורים, מימושים ברוטו בהיקף של כמה עשרות אלפי דולרים.

זה מזכיר מאוד את תופעת שכר המנהלים בחברות המסורתיות: קבוצה קטנה מאוד, של מאות מנהלים, גורפת את השמנת ומותירה פירורים לכל השאר. במקרה של ההיי-טק, מדובר כביכול ב"עשוקים" מסוג אחר: יש להם שכר גבוה יחסית ותנאי עבודה טובים יותר, אלא שהם משקפים בצורה הטובה ביותר את שחיקתו ותסכולו של אנשי מעמד הביניים: הם משלמים מסים מטורפים, ישירים ועקיפים, עובדים שעות רבות, הגמישות התעסוקתית שלהם פוחתת והולכת במידה דרסטית עם הגיל (כבר בסביבות גיל 40 נוצרת בעיה) והאופציות שלהם שוות ערך במקרה טוב לכמה בונוסים שמנים.

"עובדי היי-טק" נשמע לרובנו חלומי ומפוצץ, אבל המציאות הרבה יותר עגומה: מדובר בעבדי היי-טק מודרניים.

 רק מעטים מרוויחים מהאופציות

4. הצעד המינורי של פישר בהגבלת משכנתאות הפריים לא יועיל בהרבה לזוגות הצעירים בבואם לרכישת דירה, בין אם הם עובדים בהיי-טק או בכל תחום אחר. זה אמנם צעד נכון, השאלה היא למה רק עכשיו ולמה לא עד הסוף עם צעדים הרבה יותר נוקשים (כמו הגבלת היקף המשכנתאות), כשכל הסימנים כבר היו ברורים: קצב נטילת המשכנתאות וקצב עליית המחירים בשנתיים האחרונות העידו על חימום יתר ועל בועה, מילה שמתקשים להגות במסדרונות בנק ישראל. במקומה הם מעדיפים את המילים "בעיה" בשוק הנדל"ן או צעדים "מקרו-יציבותיים", ביטויים נחמדים שנועדו לחמוק מאמירת הברור מאליו.

זאת ואף זאת: לבנק ישראל ולמשרד האוצר אין שום אינטרס בפיצוץ הבועה ובירידת מחירים משמעותית בשוק הנדל"ן. ירידת מחירים מהירה עלולה לערער את יציבותה של המערכת הבנקאית, להוביל לגל פשיטות רגל של קבלנים ולמיתון במשק. בועת נדל"ן שמתנפחת ומתנפחת עלולה לעשות שמות במשק, כפי שאפשר ללמוד מהניסיון העולמי - ואת תסריט הבלהות הזה פישר מנסה למנוע, בתקווה לצינון אטי ומבוקר.

שוק הדיור הוא נושא חשוב ומכריע בחייהם של האזרחים, ומרכז בשנה האחרונה לא מעט רפורמות וניסיונות לפתור את הבעיה. אלא שהרפורמה החשובה שזקוקים לה בישראל עדיין לא נרקמה ועדיין לא התניעה: מדובר בשורה של רפורמות שנועדו לחלק את עוגת ההכנסות במשק בצורה הוגנת ושפויה הרבה יותר.

אפשר להתחיל את הרפורמה במערכת המס המעוותת של ישראל, מערכת המטיבה עם העשירים ומעיקה על מעמד הביניים, כולל עבדי ההיי-טק. ישראל זקוקה, יותר מכל דבר אחר עתה, למסים הרבה יותר כבדים על עשירים, כולל מסי ירושה, וגם לפקודת מס הרבה יותר נוקשה והרבה פחות מתירנית עם בעלי ההון. מנגד היא צריכה הרבה פחות מסים, ישירים ועקיפים, על עבודה, כדי להגדיל את הכנסתם הפנויה של השכירים. זה האתגר הכי גדול של פישר, שטייניץ ונתניהו.