תיק קרפ: החוק כבל ידי השופטים

אחת הבעיות המרכזיות ממנה סובלת מערכת המשפט בישראל היא הפער הגדול שבין הציפיות של הציבור מהשופטים, שיתפקדו כמעין "אלוהים על פני האדמה" שקובעים מה צודק ומוסרי, לבין הסמכויות המוגבלות שהקנה להם המחוקק, להכריע במחלוקות העובדתיות לפי הראיות ולהכפיף את סעיפי החוק הרלוונטיים למקרים הנדונים.

המתח הזה, שבין הסמכויות המוגבלות של השופטים לבין הציפייה הציבורית העצומה מהם, מביא לא אחת למפח נפש מיותר ולביקורת מוגזמת של הציבור על בתי המשפט.

דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בביקורת הציבורית החריפה על הכרעת הדין של שופטי המחוזי בתל-אביב, נורית אחיטוב, מרים דיסקין ורענן בן-יוסף, מהשבוע שעבר, בעניין תקיפתו של אריק קרפ ז"ל, שהוכה למוות בחוף תל-ברוך בתל-אביב על-ידי חבורת צעירים מג'לג'וליה.

בעוד שהציבור ציפה שהתוקפים האכזריים יורשעו ברצח, החליטו השופטים להרשיעם בהריגה בלבד, ובאופן כמעט אוטומטי זכתה החלטתם לביקורת ציבורית קשה.

בין היתר התבטאה רעייתו של קרפ המנוח אחרי הכרעת הדין ואמרה כי "אם זה לא רצח, מה כן נקרא רצח?"

כעס האלמנה מובן וגם המחאה הציבורית, ואולם לפי החוק הישראלי, תוקפיו של קרפ המנוח לא ביצעו רצח. כמו במקרים דומים אחרים, גם במקרה זה ידי השופטים נכבלו על-ידי המחוקק הישראלי, ולא הייתה בידיהם ברירה אלא להרשיע את התוקפים בעבירת ההריגה.

זאת, מכיוון שלפי חוק העונשין עבירת הרצח דורשת הוכחה של 3 יסודות עובדתיים כבסיס ליסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה ברצח, ששניים מהם לא הוכחו במשפט זה: החלטה להמית את הקורבן, הכנה מוקדמת והיעדר "קינטור" מצד הקורבן.

רפורמה בחקיקה

עד כמה שמזעזע הדבר, העובדה שתוקפיו של קרפ עשו זאת סתם כך, ללא סיבה, ללא הכנה מוקדמת וללא מחשבה כלשהי על תוצאות מעשיהם, דווקא "שיחקה" לטובתם, מכיוון שבשל כך לא ניתן היה לקבוע כי הם תיכננו לגרום למותו של קרפ.

בנוסף, לא ניתן היה לקבוע כי התוקפים התכוונו להמית את קרפ, כיוון שהתקיפה המזעזעת הסתיימה בכך שקרפ עזב את זירת האירוע כשהוא צועד על שתי רגליו, והתוקפים לא רדפו אחריו.

לאור נסיבות האירוע, לא נמצאה בידי השופטים דרך משפטית שבאמצעותה יכולים היו להרשיע את התוקפים בעבירת הרצח, שבצדה מאסר עולם. לכן, כמצוות המחוקק הורשעו התוקפים בעבירת ההריגה, שהעונש המרבי עליה הוא 20 שנות מאסר.

הנמענים הנכונים לביקורת על זיכויים של תוקפי קרפ מעבירת הרצח אינם השופטים אלא דווקא חברי הכנסת, שמזה שנים נמנעים מלשנות את חוק העונשין ולהוסיף לו עבירה של "רצח מדרגה שנייה", שתאפשר הרשעה ברצח גם במקרים בהם התוקף לא התכוון להמית את הקורבן, אבל היה אדיש לאפשרות שהוא ימות כתוצאה מהתקיפה, כמו במקרה של קרפ.

העבירה של "רצח מדרגה שנייה" כבר נמצאת בספר החוקים של מדינות רבות בעולם, לרבות ארה"ב. ערב הפסח הגישה הוועדה הציבורית בראשותו של פרופ' מרדכי קרמניצר לשר המשפטים, יעקב נאמן, דוח שממליץ לשנות כליל את מדרג עבירות ההמתה בחוק העונשין ובמקום 3 דרגות כיום - רצח, הריגה וגרם מוות ברשלנות - לקבוע 6 דרגות שונות של המתה, תוך פיצול עבירת הרצח ל"רצח רגיל" (רצח מדרגה שנייה) ו"רצח בנסיבות מחמירות".

נאמן והיועמ"ש, יהודה וינשטיין, כבר הביעו את נכונותם לאמץ את מסקנות הדוח ולקדם את שינוי החקיקה בנושא. עבור משפחתו של אריק קרפ ז"ל, זה כבר יהיה מאוחר מדי.