התירוץ המוזר להתייקרות מחיר הדלק

כל מנהל וכל איש שיווק מתחיל מפנטז בחלומותיו הוורודים על "המוצר האידיאלי", כזה שיש לו עקומת ביקוש קשיחה לחלוטין, עם ביקוש שאינו מושפע כלל מעלייה במחירו של המוצר.

אלא שלצערם של המשווקים, ולשמחתם של הצרכנים - מוצרים כאלה קיימים רק בתיאוריה, למעט חריגים בודדים, כמו מוצרים בסיסיים שחיוניים לקיומנו.

בין המוצרים הללו אפשר למצוא אוויר, מים ואנרגיה, כלומר דלק.

הכלכלנים הטובים של הממשלה עדיין לא מצאו דרך למסות את האוויר שאנחנו נושמים. את המים הם דווקא מצאו דרך למסות, ובנדיבות. אם כי לצערם, ולשמחתנו, הדרך להעלאה בלתי מבוקרת של מחירי המים עוברת דרך לובי חוסם של חקלאים עם שרירים פוליטיים.

אז מה נשאר? הדלק כמובן. האוצר גילה כבר לפני שנים שהדלק בישראל עונה להגדרה של "מוצר אידיאלי", עם ביקוש שכמעט אינו מושפע מהמחיר ומהמס.

עובדה: בעשר השנים האחרונות זחל מחיר הדלק בעקביות כלפי מעלה, אך הביקוש לו המשיך לעלות בעקביות לא פחותה.

לא צריך ללכת כל כך רחוק. ברבעון הראשון של 2011, למשל, נסק מחיר הדלק הממוצע לכ-7.5 שקלים לליטר - כמעט 15% יותר ממחירו הממוצע ברבעון המקביל אשתקד.

ובכל זאת, הביקוש של הציבור הישראלי לדלק לא דעך ולא התמתן - להיפך. הוא המשיך לטפס מעלה, יחד עם מכירות הרכב החדש, שהגיעו ברבעון הזה לשיא של כל הזמנים.

התוצאה בשטח הייתה עלייה ריאלית של 7.5% בהכנסות המדינה ממיסי דלק לעומת הרבעון הקודם, אנחנו מדברים על כ-3.885 מיליארד שקל.

חישוב כללי יגלה שכל עלייה של אחוז אחד במחיר הדלק לצרכן "שווה" לקופת המדינה תוספת של משהו כמו 27 מיליון שקל להכנסות. עסקה לא רעה בהחלט.

בניסיון להרגיע את הרוחות, השמיע היום שר האוצר, יובל שטייניץ, טיעוני נגד מוכרים למורת הרוח הציבורית כלפי השיא החוזר ונשנה במחיר הדלק.

גולת הכותרת של הטענות של שר האוצר כבר שחוקה מאוד. שמענו אותה כבר אין ספור פעמים בעבר. "זה לא אנחנו, זה מחירי הדלק בעולם". הטיעון הזה קצת מאבד גובה כאשר בוחנים את השפעתו האמיתית.

לפי נתוני משרד התשתיות, המחיר "האמיתי" של הדלק בשערי הנמל, שנגזר ישירות ממחירו בעולם, עמד בשבוע שעבר על 2.88 שקל, כלומר בקושי 38% ממחירו של אותו ליטר לצרכן הסופי. כל שאר מרכיבי המחיר הם רווחי מתווכים ובעיקר מסים נכבדים, שכוללים בלו (שגם עלה השבוע באחוז נוסף) ומע"מ

זה המחיר בעולם - אבל מה עם מיסוי דינמי?

המשמעות היא שבין ההשפעה של עליית מחירי הדלק בשוק העולמי, שעליה אין לממשלה שליטה, לבין המחיר לצרכן בארץ, אמורה להיות "כרית אוויר" בריאה, שמאפשרת למדינה לספוג את הזעזועים במחיר ולמתן את ההשפעות על האזרחים.

כדי להפעיל את כרית האוויר הזאת, האוצר צריך להשתמש בבלו בצורה דינמית, כלומר להגדיל את המס בתקופה של מחירי דלק נמוכים, ולהקטין אותו בימים קשים, כמו הנוכחיים, שבהם מחירי הדלק נוסקים.

אלא שפקידי האוצר, כרגיל, מפנימים רק את החצי הראשון של השיטה, כלומר העלאת הבלו. כאשר שואלים את פקידי האוצר על האפשרות להפחית את מס הדלק, אפילו בתירוץ של מניעת סחרור אינפלציוני, פתאום קורסת המערכת ואנחנו מקבלים את המקבילה האנושית של "מסך כחול".

הורדת מס הדלק? מצטערים אין לנו מושג כזה בתוכנה. נצטרך לבדוק ולחזור אליך. תן לנו כמה שנים.

תחבורה ציבורית - כמה באמת עולה כרטיס נסיעה?

התירוץ השני של שטייניץ היה: "צריך לזכור שגם הפחתנו את עלויות התחבורה הציבורית בפריפריה".

אנחנו מוכנים לעשות ברגע זה חידון טריוויה בקרב חברי הכנסת שמקבלים מאזדה 6 צמודה בליסינג), בקרב השרים (אאודי A6, סקודה אוקטביה עם נהג צמוד), או בקרב בכירי האוצר (מאזדה 3 ופורד פוקוס, עם דלק חופשי ל-40 אלף ק"מ בשנה), ולשאול אותם שאלות כמו "כמה עולה כרטיס נסיעה עירוני באוטובוס", או "כמה עולה כרטיס רכבת מחיפה לתל אביב (לא כולל ביטוח תאונות)".

יש לנו הרגשה שהתשובות לא יהיו כל כך קרובות למציאות.

המס הוא כמו באירופה - והתשתיות גם?

התשובה על הטיעון הזה אוצרת בקרבה גם את התשובה על הטיעון "יש מדינות עם מיסוי דלק גבוה יותר".

נכון, יש בעולם מדינות כאלה, וכמעט תמיד יש בהן תשתית מעולה של תחבורה ציבורית שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, שמגיעה מכל מקום לכל מקום.

אצלנו, אם אתה רוצה לגור בפריפריה ולעבוד במרכז, ואתה במקרה גם חילוני שרוצה לנצל כהלכה את ימי הפנאי הבודדים, אין לך פתרון אחר חוץ משריפת דלק.

כל זה נכון עכשיו, ויהיה נכון לא פחות גם בעוד שניים-שלושה רבעונים, כאשר מחיר הדלק יחצה את ה-8 שקלים. אז למה לבזבז מילים.