אני אוהב את יובל סמו - קומיקאי נהדר שהתמחה בגילום הישרדביל המצוי במערכונים האירוניים של "ארץ נהדרת". אבל סמו איכזב אותי. הוא לא היה צריך לעשות את סדרת הפרסומות להימורי ה"ווינר", כי יש הבדל של יום ולילה בין מערכוני "ארץ נהדרת" לבין הפרסומות הללו.
המערכונים מיועדים לחשוף את הרוע הישראלי ולבקר אותו, ואילו הפרסומות יוצרות לגיטימציה עקיפה לסוציומטיות, לוולגריות ולאלימות.
לכאורה, כולם אמורים לדעת שהבחור ששואב את השיער ומחריש את אוזני הקוראים בספרייה, או שובר שולחנות וכוסות בבית-הקפה, הוא רק "סתאאםם" - מין ערס וירטואלי מוקצן ומשעשע.
אני משער שהקופירייטרים שהגו את הפרסומות הללו התפקעו מצחוק בסטודיו התל-אביבי שלהם, ואמרו לעצמם: "אנחנו על זה". אבל אותי ההומור הזה ממש לא מצחיק אלא די מדאיג.
גם אם אנשי הפרסום והמכירות התכוונו רק להצחיק ולמשוך תשומת-לב, להומור השחור שלהם יהיה מחיר כבד. כי צופים רבים - בוודאי הצעירים - מבינים דברים כפשוטם. המסר שמועבר להם מהפרסומות של ה"ווינר" ומפרסומות נוספות מאותו ז'אנר נפוץ, הוא ברור: אלימות יכולה להיות גם דאחקה, והסוציומט, שלא דופק חשבון, הוא גיבור תרבות חביב.
יום אחד, והוא לא רחוק, יחזור ילדם של הקופירייטרים מבית-הספר מדמם ושבור איברים. הם ישאלו אותו בבהלה: "איך זה קרה?", והוא יענה בערך כך: "החבר שבר לי כיסא על הראש ככה סתם, וכל הכיתה צחקה והריעה לו: 'איזה ווינר'".
הכותב הוא סוציולוג מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
