אמריקנים חוגגים מדאיגים אותי

ושוב, אמריקנים חוגגים ברחובות. שוב חיבוקים, נשיקות ובירה, שוב צילומים של אנשים צעירים ומבוגרים, לבנים ושחורים וצהובים, ורודים וחומים, שלא יודעים נפשם משמחה. שוב קריאות YWC - ווי רילי רילי קאן!!!

בפעם האחרונה שזה קרה, ברק אובמה נבחר לנשיאות. גם אז גאה בארה"ב ובסניפיה המודעים והלא מודעים בעולם, גל אדיר של שמחה על עצם בחירתו של נשיא אמריקני שחור ראשון. פחות מדי אנשים שאלו את עצמם מי ומה הוא האיש שנבחר להוביל את העולם החופשי, מה עמדותיו, מה מכשיר אותו לתפקיד כה מורכב המחייב עמידה בלחצים כמעט בלתי אנושיים.

כמעט שנתיים וחצי חלפו מאז - והנה, אותו אובמה, שכבר הספיק להקיף עצמו בסימני שאלה ללא סוף, אולי מרוויח בירייה אחת מדויקת בין העיניים את הכרטיס לכהונה שנייה בבית הלבן. כמה אירוני שדווקא האיש שביקש לדבר עם האיראנים, שהשליך את מובארק ככלי אין חפץ בו - דווקא הוא, משיג את הישגו הגדול ביותר באקט של אלימות נטו, בפעולת נקמה, שתי עיניים תחת 5,638 עיניים.

אולי אובמה ילמד משהו מכל זה. אולי לא. אם לא, על אף ההישג הברור והענקי שבקטילת בן לאדן, הטעות הכי גדולה של האמריקנים תהיה אם יפרגנו לו ארבע שנים נוספות בבית הלבן.

מצד שני, זו אמריקה. אין הרבה אומות בעולם הזה עם ריכוז כה גבוה של טיפשים (וגם כמה גאונים נפלאים, לא נשכח). זו אמריקה של שוורצנגר וריגן - והיא שוב מרגישה, לרגע אחד אופורי, כמו מעצמת על.

מה הלאה? לא יודע. אבל הפעם האמריקנים צודקים, הפעם יש באמת טובים ויש רעים, ושמחתם, גם אם ילדותית משהו, מובנת. האיש ששוכב עכשיו כנראה בקרקעית הים, ראוי יותר מכל אדם אחר להימצא שם. ואובמה, אובמה של הקשקושים המדיניים המסוכנים והאמפתיה המקוממת לעולם המוסלמי, ראוי גם הוא לתובנה של מהו הישג מהותי שמחלחל באמת לשכונה גרועה, אלימה ומדכאת כמו המזה"ת.