אם מכבי לא שם, זה לא קיים

עוד עדות לכך שהכדורסל האירופי הוא ענף שקרוב להיתלש מעץ הספורט, היא מערכת היחסים הביזארית במשולש יורוליג-מכבי ת"א-הציבור הישראלי. זה הולך ככה: בין היורוליג למכבי ת"א בקושי יש קונפליקטים, הן כמעט חברות הכי טובות, ושתיהן מאוהבות נואשות בציבור הישראלי; מכבי רוצה לעשות קאמבק סטייל אריק שרון ולהיות שוב הקבוצה של המדינה, והיורוליג רוצה אלפי ישראלים בכל פיינל-פור (שרובם טרמפיסטים שמנצלים את ההזדמנות לטיול פטריוטי במיוחד ולא אוהדי מכבי מובהקים) כדי שהאולם יהיה מלא.

הציבור הישראלי, מצדו, מחזיק את מכבי קצר: ב-3 בפברואר, עמוק לתוך הטופ-16 כשכבר ברור שהקמפיין של מכבי באירופה רציני, הרייטינג של משחק בית מול לובליאנה היה רק 11.3%- לעומת 25.9% של "עובדה" ו-19.6% של הדרמה "פלפלים צהובים". הרייטינג הכי גבוה של מכבי העונה היה במשחק הבית נגד ברצלונה - 17.1%. אפילו המשחק האחרון בסדרה נגד ויטוריה, משחק עלייה לפיינל-פור, השיג פחות (16%). בפיינל-פור המספרים האלה יקפצו משמעותית כמובן, אבל זה רק מראה כמה קשה מכבי צריכה לעבוד בשביל תשומת לב מהציבור הישראלי.

החלק הביזארי במשולש הזה נחשף כשבוחנים את הקשר בין הציבור הישראלי ליורוליג, קשר שאפשר לסכם בשתי מילים: אין קשר. חוץ מעכברי כדורסל אירופי, זן נדיר שבישראל מורכב בעיקר ממאמנים ומעיתונאים שהתיישבו על הנישה הזאת, אני לא מכיר בנאדם שעוקב אחרי היורוליג (בניגוד ללעקוב אחרי מכבי ת"א ביורוליג). גם התקשורת הישראלית לא מעריכה את היורוליג: קשה למצוא טקסט על שחקן או מאמן או קבוצה שלא קשורים איכשהו למכבי. מה שקורה ביורוליג מחוץ להקשר של מכבי הוא פחות או יותר בחזקת עץ שנופל ביער מבחינת הציבור הישראלי. והשאלה המתבקשת היא למה. הנה כמה תשובות:

1. בריחת הכישרון ל-NBA בעשור האחרון השאירה את הכדורסל האירופי ללא פנים. כשלכדורסל האירופי היו פנים - חואן אנטוניו קורבלאן, דינו מנגין, ארווידאס סאבוניס, דראזן פטרוביץ', ניקי גאליס, טוני קוקוץ', דיאן בודירוגה (שהוא חשוב לסיפור כי הוא הכוכב האירופי המשמעותי האחרון שסירב לשחק ב-NBA) - גם הציבור הישראלי הכיר אותן. קבלות הפנים שהכוכבים האלה קיבלו בישראל עשו ליד אליהו שם בכל אירופה. היום אפילו כוכבים מדרגה שנייה או שלישית באירופה מהגרים לאמריקה בתחילת הקריירה: סשה פבלוביץ' (היום בבוסטון), בוריס דיאו (שארלוט), מיקאל פייטרוס (פיניקס), עמרי כספי (סקרמנטו). היורוליג היא למעשה סניף אירופי של ה-NBDL - ליגת הפיתוח של ה-NBA. ואף אחד לא מתייחס לליגות פיתוח ברצינות.

2. שילוב של ירידה ברמת הכדורסל (בגלל בריחת הכישרון), קשת שלוש הרבה יותר מדי קרובה, מאמנים 180 מעלות מיצירתיים, ושיפוט גרוע, הפכו את היורוליג למה שחבר טוב שלי קורא "תחרות שלשות וזריקות עונשין". ב-20 משחקים של פנאתינייקוס העונה ביורוליג, למשל, נשרקו 906 עבירות (1.13 בדקה). זה נתון מטורף: כל פחות מדקה המשחק נעצר לעבירה. זה בהגדרה כדורסל לא אטרקטיבי לצפייה. גם השלשות הן מחלה ארורה: אני לא אשכח איך סיינה זרקה, מילולית, יתרון 18 מול מכבי בפיינל-פור של 2008 עם 45 שלשות! (היא קלעה 11 מהן). השלשות האלה יוצרות ליורוליג דפיציט חמור באלמנטים האסתטיים של הכדורסל: כדרור וירטואוזי, חדירות לסל, משחק מעל גובה הטבעת. כל הדברים שאפשר למצוא ב-NBA.

3. ישראלים מאוד אוהבים NBA. בישראל משדרים NBA מסוף שנות ה-80', עם הפתיח המפורסם של CBS שבסופו כדור מכדרר את עצמו לתוך אחד הסלים במגרש שהגרפיקה הבתולית של אז הצליחה להרכיב. בתחילת שנות ה-90' עיתונאים ישראלים (עופר שלח, אריה מליניאק, מנחם לס, ירון טלפז) כתבו ספרים על ה-NBA. הציבור הישראלי ראה (גם אם לא בשידור ישיר מההתחלה) סדרות מהקלאסיות בתולדות ה-NBA: לייקרס - בוסטון בגמר 1987, לייקרס - דטרויט בגמר 1988, שיקגו - פיניקס בגמר 1993 (4-2 לשיקגו בסדרה שזכורה בגלל משחק שלוש ההארכות והשלשה המנצחת של ג'ון פקסון במשחק 6). הוא ראה בשידור ישיר את מייקל ג'ורדן נהייה הספורטאי הגדול בעולם. הוא נשאר עם ה-NBA גם בשנים הקשות שאחרי ג'ורדן. ישראלים כל כך אוהביםNBA שהם מוכנים לסבול את הצעקות והג'יבריש וה"או מיי גוד" 500 פעם במשחק של שימי ריגר. כי בישראל, בניגוד אגב לרוב מדינות אירופה, באמת אוהבים כדורסל.

והכדורסל היחיד שבאמת שווה לראות היום משוחק ב-NBA, לא ביורוליג.