קדחת של קניות: בתי-החולים מציגים - מרכזי קניות שוקקים

במסיבת העיתונאים שערך ח"כ בנימין בן-אליעזר עם שחרורו מבית-החולים אחרי אשפוזו הארוך והמבהיל גילה מנהל אסף הרופא, ד"ר בני דוידזון, שהבין כי מצבו של חבר הכנסת השתפר כשבימיו האחרונים בבית-החולים "ניסה לנהל את המדינה מארומה". לפואד באמת יש מזל, וזה לא קשור רק למסע הפיזי שעבר או לגזרה החדשה שסידר לעצמו. זה עניין של עיתוי. אילו היה מתאשפז לפני עשור, במקום לנהל את המדינה מסניף ארומה הוא היה צריך לעשות זאת מהספסל הצמוד למכונת הקפה בפתח פנימית ב'.

אבל לא עוד. אסף הרופא, כמו בתי-חולים רבים בישראל, הצטייד בשנים האחרונות באקססורי הכרחי, שבלעדיו פשוט אי-אפשר - מרכז מסחרי: עם מאבטח, מיזוג, ארומה ועם פסקול של קופה רושמת. כזה שנפתח בעולם הממתקים וממשיך בסופר פארם, בשילב, בחנות אורתופדית, בבית מאפה, במקדונלד'ס ובדוכן פיס, שלא לדבר על צומת ספרים ועל דוכן מיצים סחוטים. 1,500-3,000 מטרים רבועים של חוויית קניות ברווח הצר שבין הלידה לקולונוסקופיה.

זה התחיל בשיבא בשנות ה-90, ובעשור האחרון הדביק כמעט את כל בתי-החולים: איכילוב, וולפסון, מאיר, רמב"ם, הדסה עין כרם ועוד. בתי-חולים נוספים, כמו סורוקה, קפלן, העמק, ברזילי ושערי צדק, נמצאים בשלבים שונים של בדיקת היוזמה ותכנונה.

לדברי אלברט עמית, מנכ"ל חברת יובלים שעוסקת בפיתוח קניונים ומתמחה בזירת בתי-החולים, התקבלה לאחרונה החלטה בקופת-חולים כללית, שבבעלותה בתי-חולים רבים, "להגדיל פיתוח של מרכזים מסחריים בבתי-החולים שלה ולקדמם, מתוך הבנה שיש בזה פוטנציאל גדול להכנסות ולתדמית".

כך יוצא שפחות או יותר כולם נהנים. היזמים שמחים למצוא ערוץ מניב נוסף, שממת קניונים חדשה שרק מחכה לבולדוזרים שישתלו בה עוד סניף של סטימצקי. "השוק של המרכזים המסחריים בישראל בעייתי", מעיד עמית. "יש עודף של מרכזים מסחריים. אנחנו במקום שלישי או רביעי בעולם בשטחי מסחר לנפש. לכן אנחנו מחפשים נישות, ומצאנו את נישת בתי-החולים".

הנהלות בתי-החולים מוחאות גם הן כפיים בהתלהבות. המרכזים המסחריים מאפשרים להן לשדרג את תדמית בית-החולים בלי לשפוך מיליוני דולרים על מכשיר MRI חדש, שממילא יושב בחדר סגור, רחוק מעין הציבור והמבקרים. המרכז המסחרי, לעומת זאת, מאפשר לבתי-החולים להעניק למאושפזים ולמבקרים קפה נורמלי, שקית עם סוכריות גומי וטעימה של נורמליות - הפוגה, ולו זמנית ושטחית, מהמועקה הטבעית המלווה על-פי רוב את הימצאותם במוסד ממין זה.

אלטרנטיבה לעוף מכובס

בתחילה היו דובי ורוד, בלון הליום ובונבוניירה שתאריך התפוגה שלה היה מטושטש באופן חשוד. מאושפזים ומבקרים ידעו שברגע שבו כף רגלם נוגעת בלובי של בית-החולים, הם למעשה עוברים למציאות מקבילה ומנותקת, שבה מסכי טלוויזיה יושבים בתוך כלובים, הנוזל האפרפר שמטפטף מהמכונה נקרא משום מה קפה, ואם לא סחבת איתך מהציביליזציה שבחוץ קצת ספרים ו-50 גרם פיסטוקים, אבוד לך. בהמשך נולדו עגלות הקפה - דוכנים סמי ניידים שלפחות הדיפו ריח של קפה ומכרו סנדוויצ'ים שבהשוואה לתפריט של כירורגיית לב ראויים לתואר גורמה.

אבל מתישהו בשנות ה-90 החלה לחלחל ההבנה שפציינטים אינם בני-ערובה של מערכת הבריאות, ושגם להם מגיע שירות. כפי שכבר לא מקובל לדחוס 10 חולים בחדר אחד (אם כי לפעמים גם זה קורה), כך גם לא ייתכן שהחולה ייתלש מחייו בלי שתסופק לו ולמבקריו זיקה מסוימת לעולם שבחוץ. "מבחינות רבות, המערכת הבינה שהמטופל והסביבה האנושית שלו עומדים במרכז, לא רק המחלה והטיפול הרפואי", מסבירים בהדסה עין כרם.

 בית חולים הדסה עין כרם / צלם: איל יצהר

היוזמה הנחשונית החלה, כאמור, במרכז הרפואי שיבא בתל-השומר. ב-1992 נפתח שם המרכז המסחרי הראשון שנבנה בתוך בית-חולים בישראל - הגימיון - ממש בכניסה למגדל האשפוז. היום כבר פועלים בשיבא שני מרכזים מסחריים. בכל זאת, מדובר בקמפוס רפואי ענק. כעבור שנים אחדות פתח גם וולפסון בחולון קניון משלו, ובתחילת העשור הקודם, בשלהי 2003, הצטרף גם איכילוב התל-אביבי למגמה, עת נחנך מרכז ויצמן. בבית-החולים רמב"ם בחיפה חנכו את סגול בתחילת 2005. בהמשך הצטרפו גם מאיר, אסף הרופא והדסה עין כרם.

מה המשיכה הגדולה? ברוב בתי-החולים טוענים שהמניע המרכזי הוא שיפור השירות. "המרכז המסחרי נועד לשרת את החולים, את בני משפחותיהם ואת אנשי הצוות הרפואי. בסדר הזה", אומר יקי קידר, סמנכ"ל לוגיסטיקה בשיבא. "שאם אדם רוצה מנה שווארמה באמצע היום, יהיה לו", הוא מוסיף בחיוך.

"פעם לא היה כאן כלום", מסביר אילן יפתח, המנהל האדמיניסטרטיבי של אסף הרופא. "מה עוד שאנחנו יושבים על כביש 44, שזה די פריפריאלי, ולאנשים שהגיעו לכאן לא היה איך להצטייד בפתרונות למגוון בעיות".

- הם היו תקועים.

"כן. המיקום שלנו בהחלט הגביר את הצורך במרכז מסחרי שכזה".

- אז באיזה מסדרון הבשיל הרעיון שצריך שינוי?

"אנחנו בית-חולים ממשלתי, ולכן המחשבה עלתה בהנהלת בית-החולים, בשיתוף עם משרד הבריאות ועם משרד האוצר".

גם רונית הירשברג, מנכ"לית קרן מחקרים ומנהלת אגף כלכלה ושיווק בבית-החולים רמב"ם, מסבירה שהמניע העיקרי להקמת המרכז המסחרי הוא שיפור השירות, אבל מודה שעם כל הכבוד לחוויית הקנייה של הפציינטים, בית-החולים לא היה מתאבד על זה אילו המהלך היה גורר עמו הרפתקה כלכלית מסוכנת. "לא היינו עושים זאת אם זה היה יוצר גירעון", היא מסכמת.

השיטה: החכרה ל-25 עד 30 שנה

כפי שיפורט בהמשך, רוב בתי-החולים בונים את הקניונים בשיטת BOT (בנה, הפעל, העבר), שבה יזם מקים את המרכז המסחרי על חשבונו, מפעיל אותו במשך תקופה מסוימת, ולאחר מכן מחזיר את החזקה עליו לבעלי הקרקע. היתרון המרכזי בשיטה זו הוא שעלות הקמת הקניון אינה נגרעת מתקציבו המדולדל גם ככה של בית-החולים. אז אמנם בית-החולים אינו רואה הכנסות משמעותיות מהמרכז בשנותיו הראשונות (רוב חוזי ה-BOT נחתמים לתקופה של 25 עד 30 שנים), אבל בסוף התהליך ישוב הקניון לבעליו ויספק לו הכנסה חודשית קבועה. ובמקרה שבית-החולים יעדיף לשנות את ייעוד המבנה, יקבלו אנשיו אגף חדש במתנה, לטובת איזה נושא שלא ינשוף בעורפו של סדר היום.

בבית-חולים כמו הדסה עין כרם (בבעלות ארגון נשות הדסה), שאינו מקבל תקציב מהמדינה, הצורך בהרחבת ערוצי ההכנסה בולט במיוחד, ואף היה אחת הסיבות הבולטות להקמת המרכז המסחרי. "כל פיתוח שבית-החולים רוצה להכניס - משיפור תשתיות, דרך שדרוג הציוד הרפואי ועד מחקר, ומדובר במאות מיליוני דולרים בשנה - הכול מגיע מתרומות", אומרים בבית-החולים. "לכן כל-כך חשוב לנו לייצר מקורות הכנסה נוספים".

מרכז ויצמן, הסמוך לאיכילוב, הוא בעצם קניון עצמאי לכל דבר (היום בבעלות מגדל), אבל הקמתו הכניסה לבית-החולים סכום שמן, שאפשר לו לצאת לדרך ולהתחיל בהקמת מגדל האשפוז, שנקרא כיום על-שם תד אריסון. "זה היה באמצע שנות ה-90, ורצינו מגדל אשפוז", משחזר פרופ' גבי ברבש, מנכ"ל בית-החולים. "אז הוצאנו מכרז על מגרש החניה, והקבלן משה אביב חכר את הקרקע ל-99 שנים ובנה עליה את מרכז ויצמן. אנחנו קיבלנו בתמורה 30 מיליון דולר למגדל האשפוז שלנו. יש לי מכתב חתום וממוסגר מרוני מילוא, על כך שבעוד 99 שנים המרכז יחזור לידי בית-החולים, 4 דורות של מנהלים קדימה. נשארו לנו עוד 87 שנים", הוא אומר משועשע.

אילן יפתח מאסף הרופא מצביע על בונוס שגרף בית-החולים שלו על הדרך: "חוץ מרמת שירות גבוהה יחסית, בית-החולים הרוויח שדרוג מהותי בתשתיות. כל הסדרת הכניסה, הכבישים, החניון - הכול שופר באופן ניכר על חשבון היזם".

מתי פוסלים חנות?

יש מודלים אחדים להקמת מרכז מסחרי בבית-חולים. ברמב"ם, לדוגמה, העדיפו להקים את קניון סגול על חשבון בית-החולים, וכך לגרוף את ההכנסות באופן ישיר, ומיד עם פתיחת הקניון. "הזכיינים שוכרים את השטח ומשלמים שכר דירה, שהולך למרכז הרפואי", מבהירה רונית הירשברג. "אנחנו מימנו את ההקמה, אבל לאורך השנים המרכז החזיר את ההשקעה בהקמה. זה כבר מאחורינו". גם הנהלת בית-החולים שיבא, שקניון הגימיון שלו הוקם על-ידי חברת אשטרום ומופעל על-ידה (הוא עתיד לחזור לידי בית-החולים בעוד 11 שנה), החליטה להקים את "מרכז הצומת" בעצמה ועל חשבונה.

 הגימיון / צלם: תמר מצפי

אבל אלה הם יוצאי הדופן. רוב בתי-החולים שולחים את לחמם של היזמים על-פני המים מתוך ציפייה לקבל את הקניון לידיהם בתום תקופת החוזה. כך הם חוסכים לעצמם את כאב הראש של ההקמה ושל ההרצה, ומקבלים לידיהם קניון שציריו משומנים מניסיון.

ההסדר, כך נראה, מתאים לשני הצדדים. "יש בזה היגיון, כי בית-החולים לא מוכן למכור את הקרקע, אז הוא בעצם משכיר לנו אותה ל-30 שנה", מסביר עזרא צוק, מנכ"ל חברת ישפרו, שהקימה את המרכז המסחרי של הדסה עין כרם ומפעילה אותו. "את ההשקעה אנחנו נחזיר בתוך 10 שנים", הוא מעריך.

"בית-החולים הדסה לא יכול להראות רווח, אז הם נתנו לישפרו להיכנס ולבנות תחת פיקוח ובהתאם לסטנדרטים של בית-החולים, ומקץ 30 שנה זה יחזור לידיהם", מסביר האדריכל ארתור ספקטור ממשרד ספקטור עמישר, שאחראי על תכנון קמפוס הדסה עין כרם, ובכלל זה את המרכז המסחרי.

חרף החופש הניתן ליזמים, בכל המקרים השאיר בית-החולים בידיו מידה מסוימת של שליטה ואחריות על המרכז המסחרי, מתוך הבנה שחולה מצוי המעוניין לרענן את מדף הספרים שלו לא עלעל לפני כן בחוזה ההתקשרות בין בית-החולים לבין מפעילי הקניון. "בסופו של דבר, גם אם אנחנו לא מפעילים את הקניון, הוא חלק מהפנים של שיבא", מסביר יקי קידר. זו גם הסיבה לכך שאבטחת המרכזים המסחריים נותרת באחריות בתי-החולים. ברוב המקרים, צוות בית-החולים זוכה להנחה מסוימת על הקניות בקניון הצמוד למרכז הרפואי. במקרה של הגימיון בתל-השומר מחויב המרכז המסחרי לבקש את אישור בית-החולים לפני שהוא מכניס אליו חנות חדשה.

- קרה שפסלתם חנות?

קידר: "לרוב לא, כי יש זהות אינטרסים בינינו ובין מפעילי הגימיון. הם ביקשו להביא ארומה, אז אישרתי. הם ביקשו להחליף את השווארמה ב'פינתי', ואישרתי. פעם הם ביקשו לפתוח דוכן באמצע הקניון, ואת זה לא אישרנו, כי חשוב לנו שפני המרכז הרפואי שיבא יישמרו".

בהדסה עין כרם לא יורדים לכזו רזולוציה. "התמהיל לא מעסיק את הנהלת בית-החולים. הם היו מעורבים בתכנון", אומר עזרא צוק מישפרו. באסף הרופא ביקשו לוודא שלא ישתלו להם קליניקות פרטיות לכירורגיה זעירה בכניסה לבית-החולים. כמו כן דרשה ההנהלה להקים במרכז המסחרי דוכן מידע לציבור הרחב, שיוכל להפנות את המבקרים למחלקות השונות.

באיכילוב מקפידים על פיקוח צמוד. "בימים שבהם עסקנו בהקמת המרכז המסחרי עמדו לנגד עיניי כיכר אתרים וההזנחה שלה", מסביר פרופ' ברבש. "אז דאגנו לכמה דברים בחוזה שמאפשרים לנו שליטה. יש לנו השפעה על מחירי החניה, שלא יהיו גבוהים מהממוצע באזור. דבר נוסף הוא שאם המרכז נמכר, צריך את החתימה שלנו. וזה באמת מה שקרה כשהחברה של משה אביב מכרה את מרכז ויצמן למגדל - אנחנו היינו חייבים לצרף חתימה לעסקה. מעבר לזה הם גם היו מחויבים להכניס מלונית. אנחנו לא מתערבים בתמהיל, אבל מרכז ויצמן לא יכול למכור שטחי מסחר, אלא רק להשכיר ל-10 שנים. הכניסות לבית-החולים מבוקרות על-ידינו, ובחברת הניהול שמחזיקה את המבנה יושב גם הסמנכ"ל שלי. אלה דברים שכלולים בחוזה כדי לוודא שלא תהיה הזנחה".

- היו חיכוכים במהלך השנים.

"קצת. על חניה. היום הייתי משאיר לי בעלות על עוד כמה אלפי מטרים למרפאות או לשר"פ, ומנסה להשאיר את החניה בידיים שלי. אבל זו חוכמה שלאחר מעשה".

"תשואה של 18% עד 20%"

את הדסה עין כרם פוקדים מדי יום 20 עד 25 אלף איש. "בהליכה או בשכיבה", מציינים בדוברות בית-החולים במין הומור פנימי. המניין הזה כולל 4,000 עובדים, 800 מאושפזים, ועוד אלפים שמגיעים למרפאות החוץ או לבקר חולים, ואליהם מתווספים תלמידי בית-הספר לרפואה, רפואת שיניים ובריאות הציבור; וישנם גם מי שמגיעים כדי להציץ בחלונות שאגאל. היזמים השכילו לזהות שלא מדובר סתם בשתי רבבות בני אדם שעושים את דרכם ממקום אחד למקום אחר - מדובר בקהל שבוי, נטול אלטרנטיבות, שאם יפנה עורף לשיפודייה במרכז המסחרי ייגזר עליו להסתפק בעוף מכובס על צלחת פלסטיק בצהוב בהיר. מנהלי קניונים לא יכלו לייחל לקהל מוצלח מזה.

- אז בישראל זיהו שוב טרנד עולמי ומיהרו לחקות?

אלברט עמית, מנכ"ל יובלים: "האמת היא שזה לא כל-כך נהוג בעולם. בארצות-הברית אפשר למצוא ליד בתי-חולים 2-3 חנויות, אבל זה לא מפותח כמו פה".

- יש לך הסבר לכך?

"יהודים. ב-2004-5 בחנתי אם לפתוח במזרח אירופה מרכזים מסחריים בצמוד לבתי-חולים, אבל לא מצאתי פוטנציאל. גם בגרמניה בדקנו, וגילינו שאין שם תרבות צריכה שתתאים לזה. בדקתי 12 בתי-חולים ולא מצאתי מרכז מסחרי אחד".

- אז זו תאוות הקניות הישראלית שלא מרפה גם בדרך לחדר המיון?

"זה סוג של מנטליות. מאושפז ממוצע נמצא בבית-חולים 3-4 ימים. אלא שמספר המבקרים בישראל הוא מהגבוהים בעולם; וככל שהמעמד הסוציו-אקונומי יורד, מספר המבקרים עולה. אני מרשה לעצמי לומר זאת כמזרחי, שכשאימא שלו הייתה מאושפזת אז כל העולם הגיע לבקר אותה", מספר עמית כשחיוך גדול על פניו. "וככל שהמעמד הסוציו-אקונומי יורד, כך צריכת המזון גבוהה יותר", הוא מוסיף.

הירשברג מרמב"ם, שהמרכז בו נבנה בליווי יובלים, מאשרת כי מדובר בעסק מצליח: "אחד הפרמטרים להצלחה של מרכז מסחרי הוא התחלופה בשנה הראשונה. אצלנו, חוץ מחנות אחת, לא הייתה תחלופה".

עמית, שמחזיק גם חברה בת בשם RIS, שאוספת נתוני פדיון של קמעונאים, מוסיף: "יש לנו מחקר שמצביע על כך שפדיונות של חנויות בתוך בית-חולים גדולים בממוצע ב-30% מפדיונות במקומות אחרים בארץ, ופדיון למטר רבוע הוא הכלי המרכזי לבדוק חוסן של מרכז מסחרי". והוא מדגים: "בית מאפה בשטח 30 מטרים רבועים בבית-חולים יכול להגיע ל-6,000 שקל פדיון בחודש למטר רבוע. זה מצביע על צורך רב ועל ריכוז גדול של תנועת מבקרים. בית-חולים ממוצע יכול להכיל ביום בסביבות 10,000 איש. לעתים זה יותר יציב ממה שמרכז מסחרי בינוני מסוגל להכניס. מבחינה יזמית נדל"נית, הקמה של מרכז מסחרי בבית-חולים מביאה תשואה גדולה יותר. במרכז מסחרי רגיל יש תשואה יזמית של 15%-12%, בעוד שבמרכזים מסחריים בתוך בתי-חולים זה מגיע ל-20%-18%, כי ההשקעה נמוכה יחסית וההכנסות גבוהות יחסית".

לא "עוד קניון" בשביל שופינג

לפני שרצים לחפור יסודות למרכז המסחרי של בית-החולים זיו בצפת רצוי להתעכב על כמה כתמים בתמונה הוורודה המצטיירת. "הקונספט הזה של מרכזים מסחריים ליד בתי-חולים מבוסס באמת על עניין הקהל השבוי, אלא שהקהל הזה לא מוציא הרבה כסף", אומרת מרואיינת המעורבת בהנהלת בית-חולים במרכז, שביקשה לשמור על עילום-שמה.

גם קידר משיבא מודה כי הוא לא בונה על "מרכז הצומת" כדי לכסות את גירעונות תקציב הבריאות. "החנויות במרכז משלמות לשיבא שכר דירה ודמי ניהול, שמכסים את הוצאות התפעול של המרכז, ותיאורטית הם גם אמורים לשלם לנו אחוזים מעל סכום מסוים, אבל הם לא מגיעים לזה. הם אפילו מתקשים בשכר דירה. צריך להביא בחשבון שהם לא ממש עובדים בשישי-שבת, וגם שביתת הרופאים הורגת אותם. פעמיים כבר הורדתי להם שכר דירה. לאחרונה נתתי להם חצי חודש חינם, באישור כמובן, לא על דעת עצמי. אני רואה במקום הזה מרכז רווחה לחולים, ששווה להחזיק אותו גם אם הוא לא מאוד רווחי".

- וכך זה גם בגימיון?

"אני לא רואה דוחות כספיים של הגימיון, אבל נראה לי ששם המצב טוב יותר. הם ממוקמים בכניסה לבית-החולים, ויש להם מותגים חזקים".

עמית מיובלים טוען שתכנון לקוי עלול לפגוע בגרף ההכנסות. מרכז מסחרי של בית-חולים לא יכול להתפרס על שטחי ענק. עליו לתפוס שטח שבין אלף מטרים רבועים ל-3,000 - לא יותר, ורצוי פחות - והחלוקה הפנימית צריכה להתבסס על חנויות קטנות מהמקובל. "כך יש יותר מגוון, ופדיון יותר גבוה", הוא מסביר.

מרכיב נוסף בסיכויי ההצלחה של מרכז הקניות הוא תמהיל החנויות. "בכל מרכז יש בין 10 ל-20 חנויות, כשמרכיב המזון גדול יחסית", אומר עמית. "צריך שיהיו מזון מהיר, כמו המבורגר או בית מאפה, שיפודייה, גלידה, וגם בית-קפה, רצוי עם אפשרות ליציאה החוצה. חוץ מזה כדאי שיהיו קיוסק, חנות ספרים, בית מרקחת, חנות למוצרי תינוקות, חנות מתנות וחנות בגדים, אבל עממית".

במרכז ויצמן הוסיפו חנות קרוקס. "כל הרופאים והאחיות בחדרי הניתוחים הולכים עם קרוקס", מסבירה מנכ"לית המרכז זהבה שלום. עזרא צוק מישפרו מתלהב מהשופרסל אקספרס שבהדסה עין כרם: "אחות שסיימה משמרת וחסרים לה 4 גזרים וחלב, יכולה לקפוץ".

- איזו חנות ממש לא שייכת למרכז מסחרי של בית-חולים?

"פולגת, זארה. אופנה כבדה או יקרה יותר. אנשים לא מגיעים למרכז כזה כדי לעשות שופינג".

כדי לעודד את המסחר, קניונים רבים ממוקמים כך שבאי בית-החולים ייאלצו לעבור בתוכם, בין אם הם רוצים ובין אם לא. כך זה בבתי-החולים מאיר, אסף הרופא, הדסה עין כרם ואחרים. גם באי איכילוב יודעים שהדרך היחידה להגיע מהחניון לבית-החולים היא דרך נמרוד, פוקס ומתוקה שבמרכז ויצמן. עבור רבים מדובר בניג'וס לא קטן, שגם מלווה בתחושת מניפולציה עסקית. אלברט עמית לא מתנצל: "אם שכר הדירה של הקניון קנה עוד מכשיר רפואי, אנחנו עשינו את שלנו".

אווירת הקניות הכפויה מורגשת במיוחד בהדסה עין כרם, שם התכנון הפנימי של המרכז המסחרי מאלץ את באי בית-החולים לזגזג בין המדרגות הנעות לבין כל אחת ואחת משדרות החנויות. מטון דיבורו של האדריכל ספקטור ניתן להבין שגם הוא לא מאוד מתלהב מהתוצאה. "השיפוע של הקרקע בקמפוס עין כרם אילץ אותנו לבנות את המרכז כך שנכנסים אליו מלמטה, וצריך לעלות כדי לצאת", הוא אומר. "גם תכננו את המרכז כך שיצטרכו לעבור דרך אזור המסחר, זאת לפי דרישת היזם, שביקש להצדיק את ההשקעה". ראוי לציין כי כבר בעת התכנון היה ברור לכל המעורבים שמדובר בעניין זמני, מפני שבשנה הבאה ייחנך בהדסה עין כרם מגדל האשפוז החדש. הכניסה לבית-החולים תעבור למקום אחר - וכך ייפלט המרכז המסחרי אל מחוץ למסלול החובה.

- ובמגדל האשפוז החדש לא תקום תחרות למרכז המסחרי הוותיק?

רון קרומר, דובר הדסה עין כרם: "לא, זה מאוד קרוב. שתי דקות הליכה. דקה ו-50 שניות למיטיבי לכת".

"מי שבא יכול לראות קטטר"

זהבה שלום, מנכ"לית מרכז ויצמן, חוזרת ומבקשת להדגיש את ההבדל המשמעותי בין המרכז שבראשו היא עומדת ובין כל היתר. מרכז ויצמן, שיושב בלב הפועם של תל-אביב, הוא לא רק תחנת ביניים בין התור לאורתופד לבין התור לבית המרקחת, אלא גם סתם קניון עירוני שמשרת את שכניו. "לפי הערכתנו, כ-50% מהתנועה במרכז ויצמן קשורים לבית-החולים", היא אומרת. "אבל לשמחתנו, אנו בלב שכונה יוקרתית, עם אוכלוסייה ברמה סוציו-אקונומית גבוהה, שקונה כאן הרבה".

 בית חולים איכילוב מרכז ויצמן / צלם: תמר מצפי

שלום היא עובדת של חברת אריאל פרומול ונכסי אריאל, המתמחה בניהול נדל"ן. בעבר ניהלה את דיזנגוף סנטר, כך שהיא ערה להבדלים בין קניון רגיל לבין כזה המשרת בית-חולים.

"בקניון רגיל חנויות לא נפתחות לפני 10, ויש כאלה שנפתחות ב-11:00. פה כבר ב-9 בבוקר יש תנועה, והחנויות נפתחות. בארומה יושבים כבר ב-7 בבוקר", היא מחדדת. הבדל נוסף שעליו היא מצביעה הוא שעות העומס. בעוד שבקניון רגיל נמשכות שעות העומס עד הלילה, מרכז ויצמן נרגע לקראת ערב: "בקניונים רגילים ערבי חג ושישי הם ימים חזקים מאוד, אצלנו אלה ימים רגילים".

הבדל נוסף שלגביו פחות מתלהבים כל הנוגעים בדבר הוא נוכחותם של חולים בקניון. "בבית-החולים מאיר משנעים חולים לחדר ניתוח דרך המרכז המסחרי", מספר עמית. "וגם ברמב"ם הדרך מבית-החולים לילדים לחדרי הניתוח עוברת במרכז המסחרי. כן, מי שבא לקניון יכול לראות קטטר, ולא מסתירים את זה".

לשלום קצת יותר קשה עם התופעה. מצד אחד היא נזכרת בהתרגשות במסיבת יום הולדת שהנהלת המרכז סייעה לארגן עבור ילד בן שנה שאביו מאושפז בבית-החולים כבר חודשים רבים. מצד שני, היא לא רוצה יותר מדי אנשים בפיג'מה בין החנויות שלה. "לאף אחד לא נעים להסתובב בקניון ולראות מישהו בפיג'מה או עם קטטר. אני לא יכולה לאסור כניסה של מישהו בפיג'מה, אבל במקרים חריגים נדאג שמישהו ילווה באדיבות את החולה בחזרה לבית-החולים. אני מאמינה שהתופעה הולכת ופוחתת עם הזמן, מפני שמרכז ויצמן משדר יוקרה, וככה לא נוח לאנשים להגיע אליו בפיג'מה".

עמיתיה של שלום סבורים שלתופעה יש גם צד שני. "בסופו של דבר, מרכז מסחרי מואר, ממוזג ונעים מכניס לבית-החולים מעט אווירה אחרת", אומר יפתח מאסף הרופא. ועמית מסכם: "מי שבא לבית-חולים, בין אם לאשפוז ובין אם לביקור, מגיע לחלל די לא מרנין. בניית מרכז מסחרי מעוצב ומודרני מקילה את המעבר".