בית המשפט העליון קבע בהלכה חד-משמעית כי פיצויי פיטורים הם חלק מהזכויות הסוציאליות הנצברות לאדם במשך שנות עבודתו, וכשם שהאישה זכאית למחצית הפנסיה שנצברה - כך היא זכאית למחצית מפיצויי הפיטורים.
א' עבד באחת מחברות ההיי-טק הגדולות בישראל קרוב ל-20 שנה, ושרד בהצלחה כמה מגלי הפיטורים הגדולים, עד שחרב הקיצוצים הגיעה גם אליו. כשא' החל את עבודתו בחברה הוא היה מהנדס צעיר ומבטיח בתחילת שנות ה-30 לחייו, אך כעת, כשמלאו לו כבר 50, הוא גילה כי מבחינת שוק ההיי-טק הוא "סוס זקן", ולמרות ניסיונו רב השנים, הביקוש לשירותיו הצטמצם מאוד.
א' התנחם בעובדה שבחודשים הרבים של אבטלתו הוא יוכל לפחות לממן את הוצאותיו השוטפות מפיצויי הפיטורים שקיבל, עד שקרא את המכתב ששלחה לו עורכת הדין של אשתו לשעבר, ממנה התגרש כבר לפני 10 שנים.
במכתב הובהר לו כי עליו להעביר לגרושתו רבע מפיצויי הפיטורים שנצברו לזכותו במהלך מחצית שנות עבודתו, עת היו הצדדים נשואים.
האמנם צריך א' לשלם לגרושתו חלק מפיצויי הפיטורים, משפוטר 10 שנים ויותר לאחר שנפרדו דרכיהם של בני-הזוג?
לרוע מזלו של א' ועמיתיו, התשובה היא חיובית באופן מוחלט. ב-2007 קבע בית המשפט העליון בהלכה חד-משמעית, ובניגוד לפסיקתו של בית הדין הרבני, כי פיצויי פיטורים הם חלק מהזכויות הסוציאליות הנצברות לאדם במשך שנות עבודתו, וכשם שהאישה זכאית למחצית הפנסיה שנצברה - כך היא זכאית למחצית מפיצויי הפיטורים.
אלמנט ביטוחי
האם ההקבלה לזכויות הפנסיה היא אמנם ראויה? כשבית הדין הרבני החליט כי פיצויי פיטורים אינם משאב משותף המתחלק בין בני-הזוג, הוא הדגיש את ההבדל המהותי בין פנסיה לפיצויי פיטורים מבחינת האלמנט הביטוחי, המהווה חלק אינטגרלי מפיצויי הפיטורים. בעוד שזכויות הפנסיה הן זכויות ודאיות - פיצויי הפיטורים הם במהותם ביטוח לעובד, שלפי החוק מופעל רק כשהעובד פוטר בעל כורחו ולא כשהתפטר.
נראה כי הבעייתיות בשאלה אם ראוי לשתף את בן-הזוג בפיצויי הפיטורים נובעת מהמכשול שבהגדרת תכליתם של פיצויים אלה. על פניו נראה כי הבסיס למתן פיצויי פיטורים הוא תכלית סוציאלית מובהקת, הבאה לפצות את העובד על אובדן מקום עבודתו ולהקל עליו עד שימצא מקום חדש. ההנחה היא כי העובד, שלא צפה את פיטוריו, לא הספיק להתארגן בזמן כדי למצוא מקום עבודה חלופי, והוא יזון את עצמו מפיצויי הפיטורים בתקופת הביניים.
מבחינה זו פיצויי הפיטורים דומים יותר לפיצויים על אובדן כושר עבודה מאשר לפנסיה, וכשם שפיצויים אלה אינם נחשבים לרכוש משותף - כך לכאורה לא היה מקום לחלק את פיצויי הפיטורים בין בני-הזוג לשעבר.
בחינת הנסיבות
אז מדוע בכל זאת ראה בית המשפט העליון לנכון לחלק את פיצויי הפיטורים? התשובה: מאחר שהתכלית הביטוחית שבהם אינה שלמה. בניגוד לפיצויים בשל אובדן כושר עבודה, אדם יקבל את פיצויי הפיטורים בין אם מצא עבודה מיד לאחר פיטורים ובין אם היה מובטל זמן ממושך.
סכום פיצויי הפיטורים נקבע ביחס לשנות עבודתו של העובד במקום העבודה, נתון שאין לו כל קשר לצורך האמיתי של העובד בפיצוי. הסיבה לכך היא שלפיצויי הפיטורים תכליות נוספות, בהן תחליף מסוים לפנסיה, הגדלת השכר והרתעת המעביד מפיטורים.
הדרך הנכונה לעשות משפט צדק בנושא שיתוף בן-הזוג בפיצויי הפיטורים היא כמובן הדרך הקשה. במקום לקבוע הלכה גורפת יש לבדוק כל מקרה לגופו ולבדוק את השיקולים הבאים: האם העובד פוטר או התפטר (יש עובדים המקבלים פיצויי פיטורים, למרות שהתפטרו מרצונם), כמה זמן לקח לעובד למצוא עבודה חלופית, מהם הכספים האחרים שקיבל במסגרת הפיטורים, האם שונה גובה המזונות בהם הוא נושא וכיוצ"ב.
הכותבת היא מומחית לדיני משפחה וירושה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.