הנה ענת אנגרט. והנה דפנה בר. ונורית גולני. ודורית חורדי. ודנה, דנה צ'ופ, חברתי הראשונה וגם השנייה, בהפרש מוזר של ארבע שנים בין שני הסיבובים. שלא לדבר על זה שאחר כך, בתיכון, היא הפסיקה משום מה לדבר איתי. עד היום אינני יודע מדוע.
הנה הן כל בנות הכיתה, וכל הבנים, יושבים על הברזלים, עומדים בצד, נשענים על העמודים הגדולים של אבן גבירול ואוכלים פלאפל. בכל מוצאי שבת. אצל מבורך.
איפה דנה צ'ופ? איפה כל שאר הבנות? לא יודע. את דפנה אני עוד רואה לפעמים ברחוב וגם את דורית חורדי אני פוגש מדי פעם. אבל כל השאר, מי יודע איפה הן. אפילו בעידן הפייסבוק לא הכל גלוי. טוב שכך.
מי זוכר את הטקס הזה של פלאפל במוצאי שבת. אחר כך עברנו אמנם לפיצה של דלאל, זה שכונה "הסובל" ולימים אפילו שינה את שם המקום שלו לכינוי המיתולוגי שלו. עד היום הוא סובל שם באמצע הלילה, לא כל כך בשקט, בפינת פנקס, מה שמכונה אצלנו "הקסטל".
אבל פלאפל כבילוי האולטימטיבי של הכיתה במוצ"ש? נדמה לי שזה עבר מן העולם.
אבל הנה, הפלא ופלא, הנה מבורך. מ-1963, שנתיים לפני שנולדתי, הוא כאן, באבן גבירול בין שמעון התרסי להורקנוס. לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבה אכלתי בפלאפל שעל ברכיו גדלתי. יש דברים שלא כדאי לבדוק. זיכרונות למשל. ניסיתי את זה בתחומים אחרים, לאו דווקא אוכל, שם אני חזיר גדול בדרך כלל. קטסטרופה. הרס לנו את החיים, הפייסבוק הזה.
ביקשו ממני לכתוב לחג משהו על חמשת הפלאפלים הכי טובים בארץ. "אין דבר כזה", אמרתי ואז ניסיתי להסביר לעצמי מדוע. הרי אם היו מבקשים את אותו הדבר אבל בבז', זאת אומרת בחומוס, הייתי מסכים ואפילו מגן בלהט על הבחירות שלי.
ואז נזכרתי בטקס ההוא של מוצאי שבת של ילדותי והבנתי הכול. פלאפל הוא זיכרון ילדות, לא מלחמת קודש. מלחמת החומוס, לא זו שבין צבר לאחלה אלא זו שבין החומוסיות הכי טובות, הפכה כבר מזמן לספורט המועדף על הגבר הישראלי. כל מי שמחזיק מעצמו כזה יודע להכריע בלי היסוס בשאלת השאלות - איפה נמצא החומוס הכי טוב.
כיוון שמה לעשות, גם אני גבר, סוג של, אני עושה את אותו דבר אבל משתדל לנמק. נימוקים דתיים. לא מחליפים חומוסייה כמו שלא מחליפים קבוצת כדורגל, או את ההורים. אבו חסן זה אבו חסן זה אבו חסן. מה שהיה להוכיח. כן, אני יודע איפה יש חומוס יותר טוב. לא תוציאו את זה ממני גם בעינויים.
אבל פלאפל הוא עניין רך יותר. ילדותי. אתה לא כובש יעדים מבוצרים בדמות פלאפליות. אף אחד לא תר את הארץ לאורכה ולרוחבה בחיפוש אחר הגביע הקדוש של הכדור המטוגן הכי טוב הבא. פלאפל אוכלים וזהו. זה לא אומר כמובן שלא תצליח לעורר ויכוח לוהט, בעיקר כשתכתוב רשימה כזו, אבל זה לא מזכיר את מלחמות החומוס. ובצדק.
ולכן החלטתי לבחור חמש פלאפליות שאני אוהב, כן או לא הכי טובות. רובן כמובן יהיו בתל אביב, עוד אחת שוכנת במקום היחידי בו גרתי שאינו העיר העברית הראשונה ורק אחת תעשה כבוד למעצמת פלאפל אחרת, כי מגיע וכי באמת טעים שם וגם שם אני אוכל לא מעט. ולא, מבורך לא ברשימה. אני לא מעז.
מישל: בזכות החיוכים והדמעות
שניים במחיר אחד. שתי אגדות חיפאיות שאינן נעדרות מאף רשימה כזו, ובצדק. ברשימה הפרטית שלי הן מופיעות כיוון שאני באמת בא לכאן לא מעט, ונהנה בכל פעם מחדש. לא אני הוא האיש שימכור לחיפאים, או לכל חובב פלאפל רציני, את מישל והזקנים. לזקנים קראו פעם נג'לה, על שם הזקנה שכבר איננה כאן והאגדות המקומיות ידעו לספר שסבלה ממחלת עיניים מסוימת שגרמה לה לדמוע ישר אל תוך העיסה ודמעותיה הן שהעניקו לפלאפל את טעמו המיוחד. סיפור כל כך טוב חבל לקלקל בפרשנויות. עפיף, בעל הבית מ-1986, ממשיך לשמור על אש הפלאפל של נג'לה וג'ורג' בעלה.
מישל שממוקם ממש מול הזקנים ברחוב הוואדי שבוואדי ניסנס, הוא המתחרה הנצחי, שלושה דורות כבר עברו כאן והיד עדיין מגלגלת. רק ערלי לב וחך, או חיפאים, יתעקשו להכריע מי מבין השנים הוא הטוב ביותר. אני, למזלי, פטור.
מנה: 14 שקל.
פלאפל הזקנים: הוואדי 18, וואדי ניסנאס, חיפה. 04-8514959, ב'-ש' 08:00-20:00
פלאפל מישל: הוואדי 21, וואדי ניסנאס, חיפה, 04-8517054 08:00-19:30
השכונה: בזכות הצ'יפסים
גם לתל-אביבי אדוק כמוני היו ויש סטיות. אחת מהמצחיקות שבהן הייתה הרצון ללמוד חקלאות. מי שגדל בין האגזוזים של קו 5 לסירחון של הירקון, היה צריך להבין לבד שבגיל 30 זה קצת מאוחר להתחיל להתמודד שוב עם מתמטיקה, פיסיקה וכימיה. אפילו את השומר בגינה הפרטית שתלתי בטעות מתחת לעץ. בצל. השכן שלי לא הפסיק לצחוק יומיים.
הגינה הפרטית ההיא הייתה בכפר ביל"ו א'. הלכתי רחוק עם ענייני החקלאות ועברתי לגור קרוב לפקולטה ברחובות. די מהר זנחתי את ספסל הלימודים לטובת שני הברים ברחוב הראשי. בדרך הביתה ניסיתי להסוות את ריח האלכוהול עם קצת סחוג וכך גיליתי לגמרי במקרה את אחד הפלאפלים הכי טובים במדי... טוב, נו, הרי הבטחתי לעצמי לא להיכנס למלכודת הזו.
פלאפל השכונה בשעריים, אחד ממעוזי התימנים הגדולים והאחרונים בארץ, שומר על הגחלת כבר למעלה מ-30 שנה ומגיש פלאפל ירוק ונהדר, עם סלטים בסיסיים, סחוג וגולת הכותרת, צ'יפסים קטנטנים ומצחיקים שהופכים את המנה כאן לחגיגה אמיתית של שמן חם.
מנה: 14 שקל
פלאפל השכונה: הרצל 79 08-9453673. א'-ה 08:20-22:30, ו' 08:20-14:00, מוצ"ש: מצאת השבת עד 23:15
הקוסם: בזכות העובדים
סטיית תקן חמורה. לא רק מהקו הנוסטלגי הברור שאני טווה כאן, אלא גם מכל חוקי הפלאפל הלא כתובים באשר הם. אבל מה לעשות שזה כל כך טעים. כשחושבים על זה עוד קצת, הקוסם הוא כבר מיתולוגיה תל-אביבית חדשה בהתהוות.
תשאלו את עשרות האנשים שעומדים כאן כל יום בצהריים בתור ארוך ולא מתייאשים.
אז נכון, זה לא ממש קלאסי, בעיניי לפחות, לדחוף לפיתה עוד ועוד סלטים ותוספות, כולל יציאות מוזרות כמו חציל מטוגן (מה זה, סביח...?!), או למכור בפלאפלייה גם שווארמה. ושניצל ושקשוקה ואלוהים יודע מה עוד. אבל הקוסם הוא הוכחה ניצחת שגם פוץ סנטימנטלי כמוני יכול עוד לזהות לפעמים משהו טוב כשדוחפים לו אותו לפרצוף בפיתה. על כל ה"סטיות" החמורות של הקוסם מפצים לא רק הטעם הנהדר של הפלאפל הירוק הכי עסיסי בעיר, אלא גם העובדים הכי נחמדים בעיר שמכבדים כל לקוח בתור בכדור לוהט ובחיוך לבבי. עוד דבר קטן, למרות מילותיו של "שיר הפלאפל" , מסתבר שגם מישהו עם שם כמו אריק רוזנטל יכול לנצח על אימפריה של פלאפל.
"המצחיק ביותר הוא
אללה אל עזים
פלאפל עשוי בידי אשכנזים!
בפלאפל כזה תמיד תרגיש
מין טעם מוזר של...גפילטע פיש"
("שיר הפלאפל", דן אלמגור משה וילנסקי)
מחיר: 15 שקל.
הקוסם: שלמה המלך 1 תל-אביב. 03-5252033. א'-ה 10:00-23:00, ו' 09:00-16:30
בנין (ג'וני): בזכות הכדורים הכי טריים בעיר
ג'וני הוא הפלאפל של העבודה. כבר שלוש וחצי שנים אני עובד כאן ברחוב טשרניחובסקי, שיא עולמי פרטי בתעסוקה רציפה, וג'וני הוא לא רק המקום הכי קרוב, הוא גם קרוב ללב. אז נכון שמאז שגיליתי את הסביח של אפי אני בקונפליקט, אבל בעצם למה לבחור, פעם זה ופעם זה.
לא מעט נודניקים, מבינים בפלאפל מטעם עצמם, אלוהים יודע מה זה אומר, טוענים שג'וני הוא כבר לא מה שהיה פעם. חלק אומרים שהוא אף פעם לא היה. שיהיו לי בריאים. אני חוזר על מה שכתבתי בהתחלה. פלאפל הוא זיכרונות, ילדות, אוכל לשרוד איתו את היום, תענוג חפוז בפיתה ולא מכניקת קוונטים של השוואת טעמים ויובש. אז מה אם הוא קצת יבש. על כל כדור כאילו יבש מפצה פרוסת צ'יפס נצחית, הצ'יפס של הפלאפליות, כזה כמו פעם שכל כך מעט ממנו נותר. לא רחוק מכאן שוכנת ממלכת הפלאפל של ילדותנו, שוק בצלאל שרק פלאפלייה מיותמת אחת נותרה בו. לכן ללכת לג'וני זה כמעט כמו לצאת לפלאפל של פעם. והרי יציאה לשוק בצלאל הייתה בזמנו אירוע של ממש. ג'וני היה כאן כבר אז, 55 שנים הוא כאן, והוא עדיין כאן, עם ההתחכמויות הנצחיות של בני המשפחה העובדים כאן, עם הכדורים הצהובים הכי טריים בעיר, עם הבצל בסומק בקערות והטחינה והסחוג בבקבוקים בלחיצים והידיעה המרגיעה שהחיים יכולים לפעמים להיות פשוטים.
מחיר: 15 שקל.
פלאפל בנין (ג'וני): טשרניחובסקי 2, תל-אביב. 03-5255435, א'-ה' 09:30-19:30, ו' 09:30 - שעתיים לפני כניסת השבת
שלמה ובניו: בזכות הוותק
כשחוזרים מהים, מי שהולך לים, עוצרים אצל שלמה בשדרות נורדאו. מי שלא הולך לים, כמוני, בא עם הילדים ובוהה בבחורות המעורטלות למחצה, נזהר שהטחינה לא תיזל לו על המכנסיים ומבין שהוא כבר לא ילד. בקיוסק הזה עמד פעם אח של בן גוריון ומכר גזוז. אחר כך באה משפחת לוי ומאז הם כאן, יותר מ-40 שנה, עושים פלאפל צהוב קלאסי, מחומוס, עם חריף ובלי שטויות. סלט ירקות, כרוב כבוש ,מלפפון חמוץ וזהו. דיאט ספרייט.
אין לי תענוג גדול יותר מאשר להחנות את הרכב על האדום לבן ממול, להשאיר את הילדים במושב האחורי, להרגיש רק לרגע לא רק גבר אלא גם עבריין צעצוע והורה לא כשיר, לעבור את הכביש בריצה ולקחת מנה, עם הכול, ושני חצאים לילדים, רק טחינה ומלפפון חמוץ, ואולי גם איזה בקבוק מיץ ענבים, לחזור בריצה לאוטו, לגלות שכולם בחיים ולהפליג הביתה בשמחה, לא לפני שהזהרתי את הילדים אלף פעם, להחזיק ישר ולהיזהר שלא ייפול על הריפוד. זה אף פעם לא עובד.
מחיר מנה: 15 שקל.
פלאפל שלמה ובניו: שדרות נורדאו פינת בן יהודה, תל-אביב, על השדרה עצמה. אין טלפון. א'-ה' 09:00-21:00, ו' 09:00-15:00
כן, אני יודע, "שכחתי" את פלאפל מרדכי מפ"ת, דיאנא בנצרת, שלום בירושלים, ואוריון, והפינה הירוקה, ותדמור, וג'ינה והפלאפל בטבריה ועפולה ואני יכול להמשיך כך עד סוף הדורות אבל אני בטוח שאתם כבר תעשו את זה במקומי. חג שמח, יהודים. תזכרו רק שזה לא באמת שלנו.
כתבות
ני"ע
