תשע בכיכר

"שרים בכיכר", א', 21:00, ערוץ 10

אני לא מכיר הרבה ישראלים שהערב הזה לא יושב להם כמו גוש גדול ומחניק בגרון. הנה, עכשיו כשאני כותב את הטור הזה, רק 9 בבוקר, יום עבודה שלם עדיין לפני - וכבר נעשה מעונן, לא רק בחוץ אלא גם בראש.

אני מודה, רק חלק קטן מהמילים הבאות יהיה שייך לתובנות על טלוויזיה: האירוע השנתי הזה שמקיימת עיריית תל-אביב ושמשודר בערוץ 10, הפך כבר מזמן מערב זיכרון לקבוצת תמיכה. לא אחת סרתי אל הכיכר עם ילדיי: היינו מוקפים בלובשי חולצות לבנות, בישראלים שמכירים בעל-פה את כל המילים העצובות של השירים היפים.

על הבמה דיבר יאיר לפיד כמו שרק יאיר לפיד יודע: מסיים את המשפטים הכי נוגים בחצי חיוך, מה שרק מדגיש את העצבות שגלומה בהם. הופך את הזיכרון ממשהו טקסי למשהו שרק הושט היד וגע בו.

לא יכולתי להימנע מהמחשבה שאולי אני גורם כאן נזק, שהמנגנון האדיר שפעל עלי ושגורם לי לדמוע בכיכר, ואחר כך, כעבור 24 שעות להתפוצץ כמו זיקוק בזמן שהרמקולים משמיעים בפול-ווליום את "אין מקום אחר" של משינה - וזיקוקים מתפוצצים בשמי העיר העברית הראשונה, שם שמקבל משנה-תוקף ביום הזה, ובכן, לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שהנה אני מפעיל על ילדיי את אותו מכבש תודעתי שפעל יפה כל-כך במקרה שלי, שאולי אני דן אותם לישראליות ממארת...

ואחר-כך אנחנו חוזרים הביתה, ואני מבקש סליחה בלב מכל היוצרים שעוסקים בהנצחה, ומתמכר למפעל ההנצחה שהיה כמדומני רעיון של ירין קימור, איש הערוץ הראשון, ושבמסגרתו מוקרנים כל שמות הנופלים במערכות ישראל בערוץ 33.

ועדיין מחניק בגרון, עדיין קשה לבלוע.

בבריכה של הקטנים

"ווייפ אאוט", ג' 21:00, ערוץ 10

בשנות ה-80 וה-90 היה שלמה בראבא בתפקיד יאצק, עם האקורדיון, השפם וכובע הטמבל, לסמל של הישראליות המתבדחת על חשבון עצמה. משפט המפתח שלו היה "לסתום את המוח, לשמוח בכוח", כאילו ניבא את מהות הפריים-טיים בישראל של המילניום השלישי.

במוצאי יום העצמאות, רגע לפני שמפסיקים לפרגן למדינה וחוזרים להאשים אותה בכל דבר רע שקורה לנו בחיים (כמו בכל זוגיות ארוכת שנים...), נדמה כי ערוצי הטלוויזיה המסחרית חברו כדי להוציא לפועל את משנתו של יאצק.

בערוץ 2 יעלה את "101 דרכים לעוף משעשועון", חידון טריוויה שמה שמרתק בו הוא לא הפרס שבו זוכים המנצחים, אלא מה קורה למפסידים שעפים, נופלים, מוכים ומתרסקים.

בערוץ 10 מאמצים את ההפקה המצחיקה שנקראת "ווייפאאוט", שבה מנסים מתמודדים לעבור מסלול בלתי אפשרי שהמתקנים בו מפילים אותם שוב ושוב למים ולבוץ.

העובדה שאני מוטרד מזה שהדביליות הפכה מתוצר לוואי של שעשועונים למהות המוצהרת שלהם, לא אומרת שאני לא נהנה כהוגן מ"ווייפאאוט". כי אם יש כלל אחד שלא השתנה מאז ימי צ'אפלין ועד היום, הוא שזה תמיד מצחיק לראות מישהו אחר נופל על הפנים.

מי שרוצה לחזור להומור דק יותר, מוזמן להתייצב לדו"ח החדש על "מצב האומה" (22:00 ערוץ 2). כאן כבר תידרשו למעט מחשבה כדי ליהנות, אבל הי, הנה רעיון: בוא נשליך את הפאנל של "מצב האומה" לבריכה של "ווייפ אאוט" - זה יהיה מצחיק!

רק בישראל

טקס הדלקת המשואות בהר הרצל, ב' 19:50, ערוצים 1, 2 ו-10

הנה לכם מישדר טלוויזיה מפוצץ רייטינג, למרות שהוא ארכאי, דביק, קלישאי, ידוע מראש - ובכל זאת, אני וכנראה גם לא מעט אחרים, לא יכול לפתוח את חגיגות יום העצמאות בלעדיו.

זה מתחיל עם ה"יזכור" המסורתי, שנועד לנקות לנו את המועקה מ-24 שעות של זיכרון מכביד, יש שיאמרו אפילו משבוע שלם שכזה. אחר-כך נואם יו"ר הכנסת, ואי-אפשר שלא לחייך למראה רובי ריבלין שמתרגש עדיין כילד מכך שהוא זוכה לכבוד האדיר הזה, למרות שלכאורה, גם הוא, ממש כמונו, היה אמור להיות רגיל.

מדליקי המשואות מזכירים לנו שיש גם ישראל יפה, ושהגיע הזמן להביט - ולו ליממה הקרובה, גם בחצי הכוס המלאה שלה, אפילו אם מכאן היא נראית כמו מקסימום רבע.

ואז מגיעים הדגלנים והרקדנים, ואתה חושב שזה די מוזר: אחרי מה שראינו מהסינים באולימפיאדת בייג'ינג נניח, המופע הזה יכול להיראות כמו מקסימום חגיגה במתנ"ס, ובכל זאת אתה קורא לילדים לראות איך הם עושים מנורה, ואיך מחליפים את הדגלים למשמר מיחידה ליחידה, ואיך הרס"ר (שיכול להיות נגד בכיר או השד יודע איך קוראים לדרגות האלה שלעולם לא יהיו קצינים - אבל זכו לשם הגנרי "רס"ר"), מצדיע לרובי ריבלין ואומר לו "תם הטקס", ופתאום זיקוקים שאפשר לראות בטלוויזיה מעל ירושלים, אבל כדי להרגיש - צריך לצאת לרחובות תל-אביב, ו-3 ערוצי הברודקאסט שהתחילו את השידור ביחד, מתפזרים כל אחד לענייניו, ולך יש פתאום שמחה אמיתית בלב: כבר בת 63, אתה אומר לעצמך, אבל מצליחה לעצבן אותנו כאילו הייתה בת 16.