אליפות של בעל בית

יש תארי אליפות שמבטאים טיסת סולו מזהירה של האלופה החדשה, כל הדרך לעבר התואר. זה קורה כשכבר באמצע העונה, עם יתרון של נניח, 15 נקודות בפסגה, ברור לכולם שזהו, נגמר. יש תארי אליפות שמתחלקים בין שתי קבוצות: אחת שזכתה בכל הקופה, השנייה - שהפסידה אותה. הראשונה תנוח כל הקיץ על זרי הדפנה, משוכנעת שלא רק המזל, אלא אלוהי הכדורגל בכבודו ובעצמו (ואני לא מתכוון לאבי לוזון), נמצא בסגל שלה. הקבוצה השנייה ואוהדיה נדונו לקיץ של ייסורים, של מחשבות על "מה היה קורה אילו?". פתאום נזכרים בפנדל מוחמץ במחזור התשיעי, בכיבוש ודאי כמעט שהלך לקורה במחזור ה-22, בכוכב שנפצע ברגע המכריע, בטעות שופט, קוון, שוער, מאמן - ככה זה להיות מקום שני.

עוד מעט נגיע למכבי חיפה, שזכתה אמש (שבת) הלכה למעשה בתואר אליפות נוסף, אבל קודם כמה מילים על מי שנפרדה אמש ממנו, הפועל ת"א. בהפועל משחקים כבר כמה שבועות את מחזורי הסיום של העונה שעברה - ובהתחלה האמינו כולם שזה אפילו מצליח להם: הקיזוז שהופך פער מבטיח לזכות החיפנים - למשהו שאפשר למחוק במשחק אחד; חילופי המקומות עם חיפה ערב משחק העונה, שלכאורה שיפרו את נתוני הפתיחה של ההתמודדות בשבוע שעבר; ואפילו כשההפסד בקרית אליעזר טפח על פניהם של האדומים, הם לא הרפו מהאמונה - כאילו הם מאומנים לא בידי אלי גוטמן, אלא בידי פיני גרשון.

אמונה בחיים בכלל ובספורט בפרט, היא נכס יקר, אבל רק כשהיא הערך המוסף, הבונוס על כשרון, מאמץ ויכולת. שחזרו איתי את שלוש הדקות שחלפו בין המהפך שהשיגה הפועל ת"א במשחק אתמול מול נתניה, לבין השיוויון שלמעשה גמר לה את העונה. היו אלה דקות בגן עדן, דקות שבהן האמינו שחקני הפועל שאותו כוח עליון שסידר להם אליפות בעונה הקודמת, חזר לשבת ביציעי בלומפילד. האמינו, חלמו - וספגו.

ברגע נדיר של גילוי לב, אמר אלי גוטמן בסוף המשחק: "אני עדיין לא מבין מה קרה שם", ואם יש משהו שאלי גוטמן שונא להודות בו, זה שהוא לא יודע. והוא באמת לא ידע, כי אותן דקות ספורות בין שער היתרון של תמוז לשער השיוויון של טרטיאק, היו תזקיק של הבעיה הפסיכולוגית של הפועל העונה - משהו שמוחו האנליטי של גוטמן לא יכול אפילו להתחיל ולעכל: הקבוצה שלו נלחמת כבר חודש את המלחמה הקודמת, עם בכיינות כתחליף לטקטיקה, רק שהפעם היא הפסידה.

***

ועכשיו - למנצחת הגדולה של השבת, האלופה שבדרך. זו לא הפעם הראשונה שאתם שומעים את ההשוואה הזאת, אבל מכבי חיפה הפכה למכבי ת"א בכדורסל של הכדורגל הישראלי. אמנם שלטונה אינו שלטון יחיד כמו של מכבי, והאליפות הקרובה שלה תהיה ה-12 בלבד בתולדותיה - לא ארון סופר-עמוס כמו של המקבילה מהכדורסל. אבל לפחות באלמנט מרכזי אחר, הצליחה חיפה לחקות את ההצלחה של שמעון מזרחי וחבורתו: כל עוד היא מתנהלת בארבע רמות מעל כל קבוצת כדורגל אחרת בישראל, מעמדה כמתחרה על כל התארים מובטח. אפשר לזקק את כל הפיסקה האחרונה לשתי מילים, יעקב שחר. אבל רגע - יש שם גם את אלישע לוי, לא?

הנה הסוגיה שתעסיק את הירוקים, רגע אחרי שיכבסו את הבגדים המוכתמים משמפניה: חזקה על יעקב שחר שהוא יודע את כל מה שנכתב כאן. הוא כבר ראה אליפויות עם שלמה שרף, אמציה לבקוביץ', אברם גרנט, רוני לוי ואלישע לוי. הוא העסיק טאלנטים כמו גיורא שפיגל ואפילו מאמן זר כמו דושאן אוהרין. אין דבר שאפשר ללמד אותו על תפקיד המאמן, והדבר העיקרי שהוא למד זה שאם לא קוראים לו סר אלכס פרגוסון, זה לא ממש משנה. כמו שמעון מזרחי שראה את גביע אירופה מגיע אליו עם רלף קליין או רודי דאמיקו, פיני גרשון ואולי (הדברים נכתבים לפני הגמר) גם דייויד בלאט, הוא יודע שכאשר אתה בונה אימפריה, אתה יכול להביא למכבי חיפה מחר את ז'וזה מוריניו או את אלי מחפוד - הקבוצה שלו תסיים באחד משני המקומות הראשונים.

 אריק בנאדו, מכבי חיפה / צילום: חגי אהרון

אי אפשר להבין את היחס של שחר לאלישע לוי מבלי להבין את נקודת המוצא שלו ביחס לתפקיד המאמן. לוי היה סוג של הימור בשביל שחר, הימור שהצליח כבר בעונה הראשונה. האמונה שלו בלוי החלה להתערער עם המסע המאופס של מכבי חיפה בליגת האלופות, הפסד התואר בעונה הקודמת ערער עוד יותר את מעמדו. הספקות של שחר לא נעלמו, אבל האליפות המתקרבת תגרום לו להעסיק את לוי גם בעונה הבאה. נכון, הקהל ביציע ג' דורש את ראובן עטר, אבל מדובר באותם אנשים ששרקו בוז לאריק בנאדו, עד שהאחרון הצליח לייצב להם את ההגנה - להם הוא בטח לא מקשיב.

שחר ישאיר את אלישע בתפקיד מהמקום שבו לא היה מפטר מנכ"ל של חברה שהציג פלוס בדו"ח השנתי. קוראים לעניין זה הגינות, משהו שמיותר כמעט להסביר בכל מקום שהוא לא הכדורגל הישראלי.

***

צמד המילים הזה: "כדורגל ישראלי", דווקא זכה אתמול לעדנה. אני מניח שאוהדי הפועל ת"א למשל, התקשו לראות אותה הבוקר, אבל בכל זאת - כחובב כדורגל אובייקטיבי (טוב, אין דבר כזה, אבל לפחות אני לא אובססיבי לגבי אף אחת מהקבוצות שהתמודדו אמש במשחקים המרכזיים), ביליתי אתמול כשש שעות מול משחקי הפלייאוף העליון, ו... וואלה, לא סבלתי: בלומפילד היה מלא פעמיים, וכשעברתי מהמשחק של הפועל מול נתניה, למשחק ההישרדות הלא מוצלח של ווסטהאם נגד בלקבורן, אני נשבע לכם ביקר לי - אפילו חוויתי ירידה ברמה.

גם המחצית הראשונה של המשחק השני בבלומפילד הייתה משהו שמעלה את קרנו של המותג החבוט הזה שנקרא "כדורגל ישראלי". אני מתנגד לליגה המורחבת של לוזון, מתעב את הקיזוז ונשבעתי שכף רגלי לא תדרוך עוד במתקנים כמו הקופסא או וסרמיל, אבל קצת כמו עם המדינה שאודות החיים בה אנו מקטרים 364 ימים בשנה ובערב יום העצמאות נותנים לה ולנו יום אחד של חסד, כך גם הכדורגל הישראלי: לרגע אחד אתמול, הוא נראה ממש לא רע.