המלחמה על זיכרון הכבאים

ערב יום הזיכרון, נמנעה הממשלה מלהכיר בכבאים, דני חייט, אורי סמנדייב והנער אלעד ריבן, שנספו באסון השריפה בכרמל, כ"חללי מערכות ישראל". בכך התקבלה, לפחות באופן זמני, עמדת משרד הביטחון וארגון "יד לבנים", שסירבו להכיר בכבאים כחללים, בנימוק שהדבר עומד בניגוד ללשון חוק בתי-הקברות הצבאיים.

המשמעות היא ש-41 הסוהרים והשוטרים שנהרגו לצד הכבאים בשריפה המחרידה יונצחו על גבי האנדרטאות השונות, ושמותיהם יוזכרו מדי שנה לצד שאר חללי מערכות ישראל, ורק זכרם של 3 הכבאים יישאר עלום.

מאבקם של משפחות הכבאים להכרה בבניהם כחללים - ויודגש, מדובר במאבק עקרוני בלבד ולא כלכלי, שכן לצורכי תגמולים לא הייתה מחלוקת כי תנאי הכבאים יהיו שווים לחלוטין לתנאי החללים האחרים - מזכיר את מאבקה של משפחה אחרת, שהתנצחה לפני שנים עם משרד הביטחון כדי שיכיר בזכויות בנה המת, וניצחה.

החוק מול כבוד האדם

ב-5 בנובמבר 1992 התרחשה אחת מתאונות האימונים הקשות ביותר בתולדות צה"ל, כשכוח אחד של סיירת מטכ"ל שיגר בטעות טיל לעבר כוח שני, במסגרת תרגיל לחיסולו של נשיא עיראק לשעבר סדאם חוסיין, ו-5 חיילים נהרגו.

אחד ההרוגים באסון, שזכה ברבות הימים לכינוי "אסון צאלים ב'" היה רב"ט ערן ויכסלבאום מתל-אביב. ויכסלבאום ז"ל נקבר בבית-הקברות הצבאי בקריית-שאול, ומשפחתו ביקשה לשנות את הכיתוב האחיד על המצבה של יקירם ולהוסיף לשמות הוריו את שמותיהם של אחיו - ג'ק, לימור ועדי.

ואולם, משרד הביטחון והמועצה להנצחת החלל סירבו לכך בכל תוקף. בדומה למקרה של הכבאים, גם בפעם ההיא הסתמך משרד הביטחון על חוק בתי-הקברות הצבאיים, ונימק את סירובו להוספת שמות האחים בכך שהחוק מחייב אחידות ברישום של מצבות החיילים ואינו מאפשר פרשנות אחרת.

משפחת ויכסלבאום לא ויתרה ועתרה לבג"ץ, בטענה כי סירוב משרד הביטחון להוסיף את הכיתוב האישי על מצבת בנם פוגע בכבודם וברגשותיהם ועומד בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בתחילה דחו השופטים את העתירה ברוב דעות וכנגד דעתו החולקת של הנשיא לשעבר, אהרון ברק.

ואולם, בהמשך קיים בג"ץ דיון נוסף בפני הרכב מורחב של 5 שופטים, שאימץ את דעת המיעוט של ברק, קיבל את עתירת משפחת ויכסלבאום וקבע כי חוק בתי-הקברות הצבאיים אומנם מחייב אחידות בהנצחה, אך עם זאת, תכליתו מחייבת גם התחשבות בכבוד האדם באופן שיאפשר הוספת כיתוב אישי של שמות האחים.

המקרה של הכבאים ההרוגים, שבו מבקשות משפחותיהם להכניס אותם למעגל ההנצחה הכללי, הוא לכאורה הפוך מזה של ויכסלבאום, שבו ביקשה המשפחה להחריג את הנצחת בנם ולהפוך אותה לאישית, אך במהותו הוא דומה: בשני המקרים מדובר במשפחות של לוחמים, שחירפו נפשם כדי להגן על ביטחון הציבור, שנאבקות נגד הפורמליסטיקה היבשה ונגד הביורוקרטיה, כדי לתת משמעות למות בניהם וביטוי לחברותם בקהילה שבה הם חיים.

במקרה של משפחת ויכסלבאום, הביטוי האישי לחברות בקהילה היה הוספת שמות האחים למצבה. במקרה של משפחות הכבאים, הביטוי הוא השוואת מצבם לזה של שאר הרוגי השריפה בכרמל.

בשני המקרים, ראוי היה שמשרד הביטחון יוותר על ההיאחזות הדווקנית בלשון החוק כ"בקרנות המזבח", ויכיר בזכות הבסיסית והמובנית של המשפחות.

כי עם כל הכבוד ללשון החוק, קשה למצוא נימוק משכנע לכך שהסוהרים, שמצאו את מותם בעת שהיו בדרכם לפנות עצירים, יוכרו כ"חללי מערכות ישראל", בעוד שהכבאים, שחרפו את נפשם באותו אירוע, כדי להציל חיי הסוהרים, לא יוכרו ככאלה.