"היינו נאיבים. זה מה שהביא להצלחות הגדולות של ההיי-טק בישראל"

את דבר המחברים בספר "אומת הסטארט-אפ", שהפך לרב-מכר מאז שיצא בשלהי 2009, פתחו דן סנור ושאול זינגר עם המשפט "זהו ספר על חדשנות ויזמות, ועל כיצד מדינה קטנה, ישראל, הצליחה לאחד בין שתיהן".

לאורך יותר מ-300 עמודים של מה שהפך לתנ"ך החדש של עולם ההיי-טק בישראל, מתארים סנור וזינגר את הסיבות שהביאו את התעשייה הישראלית לייצר יותר חברות סטארט-אפ ורעש טכנולוגי מאשר כל מדינה אחרת בשני העשורים האחרונים. הספר הוא תיאור רומנטי משהו של דינמיקה שהתפתחה ברמת החי"ל ובהרצליה פיתוח החל מאמצע שנות ה-90, ומספק מראה עקומה אך אטרקטיבית למרחב ההיי-טק המקומי.

אבל, ערב יום העצמאות ה-63 למדינה, נראה שישראל צריכה לבחון דווקא את השאלה ההפוכה: האם לא הלכנו מעט רחוק מדי עם האפיון של אומת הסטארט-אפ? הרי יש מחיר להתמקדות בסטארט-אפים, שלא בא לידי ביטוי רק בציר ההכרעה בעד ונגד חברות גדולות. הסטארט-אפים מזוהים עם לקיחת סיכון, פריצת דרך, חשיבה מחוץ לקופסה וריצה מהירה. אבל, גם עם חשיבה לטווח קצר, השקעות עתק שיורדות לטמיון, סיכויי הצלחה נמוכים והסתמכות גבוהה על יכולת אלתור. אלו לא החומרים שמהם בונים מדינה.

מובילי ההיי-טק המקומי, אלו שרוחם מרחפת לא פעם מעל לסטארט-אפ חדש שיוצא לדרך, הם המתנגדים הגדולים לאומת הסטארט-אפ שמשתקפים בפניה של מדינת ישראל כיום.

שלושה בתעשייה ש"עשו את זה", נפגשו עם כסף גדול והתחברו כל אחד בדרכו לעשייה ציבורית הם בני לוין, איציק דנציגר וכרמל ורניה. השלושה הניחו את התשתיות למה שהפך להיות לימים אומת הסטארט-אפ.

ההבנה שאליה הם הגיעו היא שהאתגרים בצד הפילנתרופי או של העשייה הציבורית לא נופלים מאלו שיש בצד העסקי. היום הם מנסים להזיז את תעשיית ההיי-טק המקומית - ולעיתים גם את המדינה כולה - לשלב הבא. זה שמעבר לריצה קצרת הטווח עד לאקזיט.

שלושתם מכירים האחד את השני ואת השלישי תקופה ארוכה. לוין ו-ורניה היו מתחרים בשנות ה-90, כאשר ורניה הקים את הפעילות בקומברס שהתחרתה ישירות בנייס של אז, שלוין היה אחד ממייסדיה. ורניה ודנציגר נפגשו לראשונה בתחילת הדרך של קומברס באמצע שנות ה-80, כשהחברה העסיקה רק כמה עשרות עובדים. ורניה השקיע מאז בחברות והוא חלק מקבוצת "סטארט-אפ פקטורי" שמשקיעה ותומכת בחברות צעירות. לוין ודנציגר מקדישים היום את עיקר מרצם לתחום הפילנתרופי. יום העצמאות הוא תפאורת רקע מצוינת לשיחה עם שלושתם על אז והיום, גם כמי שהיו שם ובמידה רבה מתבוננים היום מהצד.

"אם יזם יאמין בחברה, המשקיעים לא ילחצו עליו למכור"

לוין, ורניה ודנציגר מציינים כי ברורה להם החשיבות של התפתחות חברות גדולות בהיי-טק המקומי, למה זה קרה בתחילת הדרך, וכן למה זה לא קורה גם היום. "בתחילת הקריירה שלנו, הכול היה הרבה יותר נאיבי ואולי גם זה מה שהביא להצלחות הגדולות. חשבנו שכך ניתן לשנות את העולם", אומר ורניה, "היום, אנשים מפוכחים יותר אבל גם יותר מקצועיים. מגיעים לתוצאות פנטסטיות אבל לא מתוך התמימות שהייתה אז. זו כנראה התפתחות טבעית".

לוין: "היום ניתן דגש רב על האקזיטים. צריך להבין, זה כאב ראש לא נורמלי להקים תעשיה בישראל, עם אלפי אנשים ובעיות שונות. בסופו של דבר, יקומו כאן חברות בגלל יזמים שיגידו 'אני רוצה להקים כאן חברה גדולה'. באמת, היינו נאיביים בתחילת הדרך של נייס ולא הבנו לאן אנחנו נכנסים - וחוזקה של החברה היה גם בזה. בחיים לא עלה דיון של למכור את החברה, היה ברור שמה שאנחנו רוצים הוא רק לנהל אותה מישראל ולהפוך אותה לארגון רציני. זו באמת שאלה למה זה לא קורה היום".

דנציגר: "זה לא שלא רוצים היום לבנות חברות עצמאיות, אלא שהמגמה של החברות להימכר היא חזקה יותר. רוצים אקזיטים מהירים גם כי יש סיכון לבנות חברה לטווח ארוך, ואם ההחזר נראה סביר למשקיעים וליזמים, אז אומרים 'לא ניקח את הסיכון'. הסבלנות להגיד 'לא נעשה את זה, כי יש לנו יכולת להביא את החברה לערך יותר גבוה', היא מגמה שנחלשה. אני משוכנע שזה עניין של היזמים יותר מאשר של המשקיעים. אם היזם יגיד שהוא מאמין בחברה ויש לו סבלנות, וזה המסר שהמשקיעים ישמעו, במקרים רבים הם ילכו איתו. אבל כאשר המסר הוא הפוך - מיד מיישרים איתו קו".

הפצע הפתוח של קומברס שרצתה להיות "הנוקיה או האריקסון של ישראל"

לא ניתן להפריד את הדיון סביב החברות הגדולות מהחברות שאותן ניהלו ותפעלו השלושה. קומברס הייתה לפחות עד אמצע העשור הקודם אחת מספינות הדגל של היי-טק המקומי. מאז ההסתבכות הפיננסית של החברה עם תיארוך האופציות לאחור (Back-Dating) ובריחתו של המנכ"ל והמייסד, קובי אלכסנדר, לנמיביה, החברה עברה לפורמט פעולה של הישרדות. לוורניה ולדנציגר ברור מה היה אז ומה הלך לאיבוד בתקופה הזו.

ורניה: "בשביל להקים חברה גדולה צריך גם מוטיבציה עצומה של מנהלים ויזמים. בתקופה שהייתי בקומברס היה לנו את זה, ולא פעם אמרנו שאנחנו רוצים להיות הנוקיה או האריקסון של ישראל. צריך גם הרבה מזל. למשל בקומברס, חוץ מהרבה דברים שנעשו נכון, השוק גם התפתח בצורה שהתאימה מבחינת התזמון".

*בהתחשב במה שקרה לאחר מכן, מבחינה ארגונית ואסטרטגית, אתם חושבים שבאמת קומברס יכלה לטפס הלאה?

ורניה: "זה נשמע שרלטני כי אני לא שם כבר זמן רב, אבל התשובה היא 'כן'. אני מאמין שזה היה בר-ביצוע. היה שם צוות אנשים מעולה, היו המון מזומנים בקופה, היה צוות טוב והחברה ישבה חזק בשוק הסלולר. אלו היו נכסים חזקים, ועובדה שלמרות כל ההרס בשנים האחרונות היא עדיין קיימת. אני חושב שהיא יכולה הייתה להגיע הרבה יותר רחוק".

דנציגר: "אין לי ספק שכן. ה-DNA שיש בחברה הוא של לנצח ולכבוש עוד שווקים, וזו הייתה רוח החברה. מה שקרה בקומברס הוא שינוי הרוח הארגונית והרוח היזמית. זה לא נמצא שם היום. ברגע שחברה גדלה והופכת לגדולה ומרובת משאבים, היא לא צומחת בעזרת הטכנולוגיה אלא בסיוע הנושאים הרכים האלה, כמו רוח החברה. זה הדבר הקריטי, לא הטכנולוגיה. בקומברס לא הייתה טכנולוגיה יותר טובה מזו של המתחרים שלה".

לוין: "גם בנייס הייתה לנו את החשיבה הזו, ואת הרצון להיות מובילים בשוק שלנו. זה שוק נישה, וזה בסדר גמור. אם אתה מספק רק טכנולוגיה מוצלחת ולא לאלמנטים אחרים, אתה תיפול".

*איך אתם מרגישים לגבי מה שקרה בקומברס ברמה האישית?

ורניה: "זה עצוב לי, כי זה משהו שקובי בנה ב-30 שנה ואנדרה דהן הרס בשלוש שנים. יש פה גם אבסורד, כי קובי מבוקש על כך שכביכול גרם נזק למשקיעים, אבל אני שואל את עצמי: מכיוון שבתקופה שלו נהנו מתשואות מצוינות ואחר-כך המניה נשחקה עד עפר - אז איפה הרציונל"?

ההתנהלות של אלכסנדר באותם הימים, יש לציין, הוכרה כלא חוקית על-ידי רשויות החוק האמריקניות ובעטיין מנהלת ארה"ב מערכה להסגרתו מנמיביה.

"חבל לי לראות חברה בתהליכי הריסה", מוסיף ורניה. "היא הייתה חברה מיוחדת, ואני לא מדבר רק על ההצלחה העסקית. הדבר שהיה מיוחד בה הוא שכל עובד הרגיש שהחברה שייכת לו. הקפדנו לקדם עובדים מתוך החברה ככל שיכולנו, וגם אני ואיציק דוגמאות לזה. לא גויסו כוכבים מבחוץ והתפתחה רוח חברה של יחידת עלית. עד היום יש מפגשים בין יוצאי קומברס - רק לפני שבוע היה אחד כזה של מאות עובדים".

*יכול להיות שאתה עושה רומנטיזציה למה שקרה שם?

ורניה: "יכול להיות. כמו שאמרתי, בתקופה ההיא היינו הרבה יותר נאיביים".

"אנשי ההיי-טק לא יודעים הכול. פילנתרופיה צריכה להיות עם צניעות"

חלק גדול מהבוגרים של ההיי-טק המקומי לא עוצרים בבית או מסתפקים ביוזמות ציבוריות בלבד. רובם ממשיכים להקמת הסטארט-אפ הבא - כמו דב מורן שהקים את חברת מודו שנסגרה לפני מספר חודשים וכעת מתנהל מו"מ למכירת הקניין הרוחני שלה - ולעיתים במסגרת חברת השקעות. לוין ודנציגר בחרו בצורה ברורה להתעסק בפילנתרופיה במשרה מלאה.

דנציגר: "אחד מתפקידי המגזר השלישי הוא להאיץ תהליכים בחברה, מה שמושך אותה כלפי מעלה. אנחנו מנסים להביא את הניהול המקצועי לתחום, והנחתי שאמקסם את התרומה לחברה דווקא כך".

לוין: "חוויתי את הנושא של בניית חברה בנייס, ואני לא רוצה לעשות זאת עוד פעם. אני מעריך את דב מורן שהמשיך הלאה בהקמת עוד חברה, ללא קשר למה שקרה שם בפועל. אני אישית הנחתי שהתרומה שלי לחברה תהיה יותר טובה מהמקום שבו אני נמצא היום, כלומר כמנטור לחברות צעירות, ולא בהקמת חברה נוספת. גם ברמה האישית, הייתי בתוך חממות או בועות - כמו 8200 בצבא או נייס - וכשיצאתי, ראיתי שיש פער גדול בין העולם שהייתי בו לבין המציאות. שם באמת אפשר לעזור".

לוין מוביל את פעילות החינוך של קרן IVN (קרן הון סיכוי שעוסקת בתמיכה בפעילויות במישור החברתי), ובה חברים 100 בכירים בתעשייה, רובם אנשי היי-טק ובהם שלמה דוברת, אריק בן-חמו ודנציגר. האתגר במעבר למרחב הציבורי אינו רק במציאת הדרך לעזור אלא גם לעשות זאת בצורה הנכונה. "צריך לדבר בגובה העיניים, למרות שהתפיסה של אנשי היי-טק היא שהם יודעים הכול. זה צריך להיות בשקט ובצניעות".

דנציגר הוא חלק מ"אבני ראשה", מכון של משרד החינוך וקרן "יד הנדיב" שמכשיר מנהלי בית ספר לתפקידם ומעלה את איכות העשייה החינוכית. "במודל של 'אבני ראשה', שהעבירה את היישום לידי משרד החינוך, באה לידי ביטוי האמונה שאנחנו לא יודעים הכול. אנחנו לא מתיימרים להיות מנהלי בית ספר, ומבחינתנו המודל הנכון הוא לתת את התשתית למשרד החינוך. עצם התהליך הוא של הידברות ולא להגיד: 'זה מה שאנחנו רוצים, עכשיו תעשו'. זה לא המקרה שבו בעל המאה הוא גם בעל הדעה".

לוין: "יש כאן מסר מאוד חשוב: האחריות היא עדיין של המדינה, לא של הפילנתרופיה".

* האם יש משהו שדוחף את אלו שהצליחו בהיי-טק לפעילות חברתית?

ורניה: "זה לא מסלול של היי-טק בהכרח, יותר של מישהו שיכול לתרום כי עשה מספיק כסף בחייו, ללא כל קשר להיי-טק. הצלחנו בדברים שעשינו ואנחנו רוצים להמשיך לתרום ולהשפיע. לקחתי על עצמי תפקיד ציבורי של המדען הראשי כי הרגשתי ששם יכולתי להשפיע כדי שתהיה לנו מדינה יותר טובה. מקווה שהצלחתי לפחות בתחום שלי".

לוין: "אלה שתורמים מזמנם לעשייה הם כאלה שהצליחו ושאכפת להם מהחברה. ההיי-טק מקבל אולי יותר כותרות, אבל מי שמגיע ממגזרים אחרים לא עושה את זה פחות טוב".

דנציגר: "נכון, רק שלמרבה הצער, בהשוואה לארה"ב אנחנו עדיין לא עושים מספיק. שם יש הרבה יותר פעילות מהסוג הזה".

"בתחום החינוך חייבים תיקון מיידי. אין עוד גל עלייה מתוכנן של מהנדסים"

אם יש בכל זאת נקודה שבה ההיי-טק בא לידי ביטוי, הרי שזה בדאגה לנושא החינוך, שאמור להיות תשתית לצמיחה מבוססת טכנולוגיה בהמשך הדרך.

"כשאני מסתכל על העתיד, אני יותר מודאג", קובע ורניה. "גלי עלייה כפי שהיו בעבר, שהציבו את ישראל על רף גבוה של מהנדסים לכלל האוכלוסייה, כבר לא יהיו. מערכת החינוך שלנו בהתדרדרות וזה מעציב. חייבים תיקון מיידי, כי מלאי כזה של מדענים יצמח רק מתוכנו".

דנציגר: "אנחנו במקום הראשון מבחינת ההלימה הסטטיסטית בין המעמד הסוציו-אקונומי להישגים בחינוך, וזה מדאיג בצורה בלתי רגילה. כולם מדברים על ההישגים הנמוכים וזה מטריד, אבל גם באחוזון העליון שלנו אנחנו לא במקומות הגבוהים. אני לא בטוח שההישגים שלנו בתחום החינוך וההיי-טק יוכלו להיות גם בעוד 20-30 שנה".

ורניה: "אין לנו סיכוי להיות מובילים בשכר עבודה נמוך, ואני גם מקווה שלא נהיה. לכן צריך להיות חזקים בחינוך, כי אם לא נהיה טובים בזה אז עתיד התעשייה המקומית לא יהיה ורוד".

דנציגר הוא יו"ר גליל סופטוור, שם מספקים עובדי ההיי-טק מהמגזר הערבי שירותי פיתוח תוכנה, והחברה היא דוגמה מעניינת ורלבנטית לצד החברתי. את המיזם מנהל אינאס סעיד. לדנציגר יש תקווה חד-משמעית מהחברה: "אני מקווה שבעוד עשור 10% מהעובדים בתעשיית ההיי-טק בישראל יהיו מהמגזר הערבי, לעומת 1% בלבד היום. זה יהיה טוב עבור המגזר וגם עבור התעשייה, משום שהיא זקוקה לעוד כוח אדם".

מאוכזבים ומתוסכלים מהמדינה, אבל לא מנסים להשפיע דרך הפוליטיקה

מהתסכול לגבי תחום החינוך, קל להקיש הלאה ולצאת למסקנות ברמת המקרו - כלומר, ההנהגה המקומית. המחשבה על מנהיגות שתצמח תחת המיתוג האליטיסטי של ההיי-טק המקומי נשמעת לא פעם, אם כי לא בטוח שהיא כל-כך פרקטית.

דנציגר: "מי שמביא את היכולות שלו למגזר הציבורי, וזה דבר קשה מאוד, אני מוריד בפניו את הכובע. זה לא באותו סדר גודל לעורר שינוי ולהשפיע דרך המגזר השלישי".

ורניה: "אני מתוסכל ומאוכזב מהצורה שבה המדינה מנוהלת. יש פה שיטת ממשל כזו שבמשך עשרות שנים גורמת להנהגה להיות משותקת, כי אין מפלגות מספיק חזקות. המדינה לא מנוהלת, בוודאי שלא כמו עסק. ורואים את ההבדל לעומת סינגפור, שהיא המדינה הכי מנוהלת בעולם, ואחת המובילות היום מבחינת התל"ג לנפש בעולם. אנחנו יותר מדי נאחזים בתירוץ של צורכי ביטחון וזה לא מספק. חלק גדול מההנהגה שלנו מורכב מיוצאי מערכת הביטחון, והדבר גורם לעיוות לא מאוזן".

* אראל מרגלית, מייסד קרן ההון סיכון JVP, שהודיע על התמודדות על ראשות מפלגת העבודה, הוא הבשורה האחרונה בתחום. צריך עוד כמוהו?

דנציגר: "כן, אבל בכל הנוגע אליי אישית, אני לא מוכן ללכת לפוליטיקה. גם מעשה כמו שעשה ניר ברקת, בתפקיד של ראש עיר, יכול להוביל לשינוי. ראש עיר יכול לשנות לפעמים הרבה יותר מאשר שר בממשלה".

ורניה: "אם בהנהגה העסקית היו נרתמים להנהיג, התוצאות היו טובות יותר. חלק גדול מהאנשים לא רוצים להיכנס לפוליטיקה כי הם חשים שלא יוכלו להשפיע. יכול להיות שאני כבר הרמתי ידיים באיזה שהוא מקום, כי אני מרגיש שאני לא יכול להשפיע. אם הייתי מרגיש אחרת - לא הייתה לי בעיה לגייס את הכוחות והאנרגיות לכך.

"כל הכבוד לאראל, הוא כנראה מאמין שהוא יכול עדיין להשפיע, ואין לי ספק שהכישורים שלו עולים בהרבה על חלק גדול מהפוליטיקאים שלנו".

 10 דברים על בני לוין

 10 דברים על כרמל ורניה

 10 דברים על איציק דנציגר