תיאוריית הצומי: איך אובייקט אחד יכול להקפיץ עיצוב של חדר שלם

דרך יעילה ובטוחה להסב מרחב משעמם ואפרורי מבחינה עיצובית - יהיה זה סלון בבית פרטי, לובי של משרד או לשכה מפוארת - היא לבצע מתיחת פנים רצינית ויסודית ולעדכן את הסביבה מבחינת חומרים, צבעים וסגנון. הבעיה היא שזה דורש זמן ממושך יחסית, ומחייב שילוב של אנשי מקצוע מסוגים שונים וכמובן ממון רב.

לעומתה, ישנה שיטה פשוטה בהרבה, שמפיקה תוצאה מרעננת: שילוב של אובייקט אחד אך יחיד ומיוחד, המתאפיין בצבע עז, בצורה בולטת או בעיצוב מפתיע.

בלשון המקצועית זה נקרא Eye Catcher, כלומר פריט שילכוד את המבט, יסב אליו את תשומת הלב ויטשטש את הסביבה הבנאלית. בדיוק כמו בחורה יפהפייה שנכנסת למסעדה ומסנוורת את הנוכחים, שלא מבחינים בפמליה שלצדה; כמו שחקן כריזמטי שמבלי משים מפזר אבק כוכבים על שותפיו לבמה.

רהיט או פריט כריזמטי שכזה הוא היהלום במרחב הבנוי, מגנט למביטים ושיטה מצוינת לפתיחת סמול טוק. לאחר שיחה קצרה על המקור ועל מהות הסגנון, לרוב יתעורר חשק עז למשש, להעביר יד, לגעת במרקם המעניין ולבחון את החומר המסקרן.

שיטת הפריט היחיד היא ההפך הגמור מהפילוסופיה היפנית "וואבי סאבי", שדוגלת באהבת הדברים כמות שהם. כפי שכתב לאונרד קורן בספרו "העולם על-פי וואבי סאבי" (הוצאת אסיה): "אין חפץ או דבר כלשהו בחדר שבולט יותר מחפץ אחר".

ואולם, בעולם שבו הרוב הבועט רוצה לבלוט, להיות סלבריטי (שהוא סוג של רהיט מושך תשומת לב שכזה, רק במרחב האנושי), גישת הוואבי סאבי נשארת בגדר פילוסופיה מסקרנת ונחשקת בלבד.

מעצבים רבים, ותיקים כצעירים, מתנסים לאורך הקריירה שלהם, במקביל לעיצוב פריטים סטנדרטיים וכל-שימושיים, בעיצוב ספות, אסלות, מיטות ומנורות יחידניות שכאלה, המיוצרות לרוב בהיקף מוגבל יחסית בשל דרישה מצומצמת ועלויות ייצור גבוהות למדי. אלה הפריטים שנמרחים על שערי מגזינים, שנרכשים לאוספי העיצוב של מוזיאונים, ושנחרתים בתודעת הצרכנים.

פריט אחד ממין זה יכול להיות, למשל, אמבטיה בציפוי עלי זהב בוהקים, שהיא כה מיוחדת שאין שום סיבה שבעולם למקם אותה דווקא בחדר הרחצה - אפשר להציבה אחר כבוד בלב חדר האורחים, לשם טבילה שכולה חוויה או אפילו רק כחפץ דקורטיבי.

אפשר לקחת חירות גדולה למדי בבחירת הפריט הנועז, אולם ישנו עיקרון שעליו רצוי לשמור, וזהו עקרון הפרקטיות. גם אם מדובר בספת ישיבה שנראית כמו בועת קומיקס תלת-ממדית, הרי שעדיין רצוי שתוכל לקלוט בקלות ישבנים עייפים, להיות נוחה (לפחות באופן יחסי) ופרופורציונלית לגוף האדם. אם לא, היא תשמש כפסל אמנותי בלבד, תחטא למטרה, ואפילו תעורר גיחוך מה, בהיותה גדולה, בעלת מראה דמוי ספה, אולם בלתי נוחה בעליל (וזה קורה פעמים רבות עם רהיטים מיוחדים מסוגים כאלה).

עיקרון שני שעליו כדאי לשמור הוא "המולך בכתר": כידוע, בכל בית מלוכה יש רק מלך אחד, וכך יש לנהוג גם בחדר מסוגנן. שני מלכים כבר יוצרים קרב על הכס, המולה שקטה אך מיותרת, "רעש ויזואלי" ועומס. פריט מיוחד אחד הוא די והותר. בנוסף, כדאי לחשוב גם על הנתונים: אם המרחב מקושקש ורועש מלכתחילה, עם קירות צבעוניים וערבוביה של רהיטים ואביזרים ממינים שונים, הרי שאפשר לוותר על הפריט הבולט ולבחור בדרכים סולידיות יותר להרגעת האווירה.