שלוש מוניות עוצרות בפתח האוהל של משפחת שליט, ומהן יוצא קומץ יהודים אמריקאים, שעונים על התואר ההנהגה הבכירה של ג'יי-סטריט (JStreet), הלובי הפוליטי החדש יחסית, שבא לנער את אייפ"ק מתמיכתה האוטומטית בישראל, ובכך לתת מרחב ביטוי והשפעה לציבור רחב של יהודים אמריקאים שמדיניות ישראל דחקה אותו לעמדת ניכור אדישה עד עצבנית. משפחה עם שני ילדים, שבאה לפקוד את האוהל לרגל יום ההולדת של אחד מהם, מבינה שזה האות להיפרד. "מותר תמונה?", הם שואלים את נועם שליט, שנענה בלבביות מנומסת של סלב שבי משופשף מדי.
מייסד ונשיא הארגון, ג'רמי בן-עמי, תופס מקום על הכיסא לצדו של נועם שליט, ופותח במילים עדינות כמתבקש: "באנו לומר שלום, לראות איפה אפשר לעזור, לשתף במידע". בן-עמי וחבריו הגיעו לישראל עם קבוצה של 27 פעילי ג'יי-סטריט למסע דילוגים בן עשרה ימים, שמטרתו להריח את השטח מקרוב, חודשים ספורים לפני הכרזת העצמאות הפלסטינית ושבועיים לפני נאום נתניהו בקונגרס.
הם פגשו כבר את שמעון פרס ואת דן מרידור, ובלו"ז הצפוף שלהם מופיעות פגישות עם ציפי לבני, עמי איילון ועם מחמוד עבאס, שלא לדבר על קוקטייל נינוח עם כמה חברי כנסת, ביקור בעוטף עזה ופגישה עם אנשי עסקים פלסטינים. את ראש הממשלה הם לא יפגשו גם בסיבוב הזה. הוא ברוגז. גם שאול גולדשטיין, ראש מועצת גוש עציון, שהיה אמור להחליף איתם דעות באווירה בלתי רשמית, ביטל ברגע הלפני אחרון. אמנם הם יהודים אמריקאים, אבל מהם לא תצא גינת משחקים במאחז פני קדם.
אבל נועם שליט מקבל את כולם. "לצערנו אין חדשות טובות לאחרונה", הוא מדווח בלקוניות, "אפילו שנוצרו תנאים חדשים באזור". בן-עמי מספר לו על הפגישות המתוכננות עם ראשי הרשות הפלסטינית, ושליט עונה: "הם לא יעשו כלום. גלעד נשבה תחת שלטון הרשות הפלסטינית, ואז עבאס לא עשה כלום למען השחרור שלו".
דניאל קול, סגן נשיא ג'יי-סטריט, מזכיר את ארוחת הערב שאכלו בחברת סופיאן אבו-זידא, ושליט משיב שגם לו אין מה לומר לחמאס. "בהצהרה של ג'יי-סטריט קבענו שחשוב שחמאס יראה את פרצופו האמיתי, על-ידי שחרור הבן שלך", מוסיף קול. שליט האב נאנח ומודה בנימוס. אחר כך הם גם מבטיחים לו שלכשיחזרו לביתם ידברו עם דן שפירו, השגריר הבא של ארצות הברית בישראל, כדי שיאיץ באובמה לנקוט עמדה נחרצת בעניין. "כן, כן", אומר שליט, "אני לא יודע אם הוא יכול להזיז משהו. הצלחת של אובמה מלאה, ולא נראה לי שזה מעסיק אותו". דממה משתלטת על האוהל להרף רגע. מה כבר יש להגיד?
שליט: "הייתה פעילות של הנשיא קרטר בעניין, אבל...", הוא עוצר לרגע ועובר לעברית, "איך אומרים התייאש?", הוא שואל את אחת הנוכחות. He got tired, היא עונה לו. "כן, He got tired", מסכם שליט, ונעמד לסשן הצילומים המתחייב.
"הכיבוש" כבר לא רלבנטי
הדיאלוג הזה בין המנוסה המיואש ובין האורח האופטימי הוא תבנית המפגשים של ג'יי-סטריט בישראל. הם קוראים בחדווה גדולה למציאת פתרון לסכסוך. הם מניפים דגלים בוהקים שטבועה עליהם סיסמת "שתי מדינות לשני עמים", כאילו רק הרגע יצאה מהתנור. מנגד הם מוצאים אנשים ששקועים כל-כך עמוק באין מוצא פינת נאום בר-אילן 7, שהם כבר שכחו שמותר להם לקוות למשהו אחר.
ביום שלישי, עוד לפני שהגיעו לאוהל שליט, הם נפגשו באחד החדרים ההדורים של מלון המלך דוד עם ד"ר דניאל גורדיס, סגן נשיא מרכז שלם (מכון המחקר שנתפס כעורף האינטלקטואלי של בנימין נתניהו) ובעל טור ב"ג'רוסלם פוסט". גורדיס הוא הדבר הכי קרוב ל"צד השני" שהסכים לפגוש אותם, וגם הוא פותח את דבריו בכך שכולם המליצו לו לא לדבר עם ג'יי-סטריט.
גורדיס הוא היהודי האמריקאי הקלאסי שישראל אוהבת. הוא לא שמרן רפובליקני עם עמדות חשוכות. בכלל לא. הוא מעיד על עצמו בגאווה שגדל בבית דמוקרטי לעילא, ופגש את הרפובליקני הראשון בחייו רק בשנה ב' בקולג'. הוא מדבר על כך שהוא רוצה שלום, וזה די ברור שהוא מתכוון לזה. הוא אפילו (אתם יושבים?) הצביע לאובמה ואחר כך גם פרץ בבכי מרוב התרגשות על שהייתה לו הזכות להצביע לנשיא השחור הראשון של ארץ הולדתו. והכי חשוב: הוא "עשה עלייה" ב-1998.
אלא שגורדיס הוא יהודי אמריקאי מהזן הישן. ליברל בביתך, ולאומן בצאתך לישראל. הוא מקיים בתוכו את הדיכוטומיה היהודית האמריקאית הטיפוסית לבני דורו, שמתייצבים זקופים לצד המניפסט הדמוקרטי ליברלי בכל הסוגיות הפנימיות (ביטוח בריאות, זכות הנשים לעשות הפלה, זכויות אדם ואיכות הסביבה), אבל כשזה מגיע לישראל הם חובשים את המשקפיים הציוניים שלהם ומתייחסים למציאות המקומית ברגישות הוליוודית צפויה: ערבים רעים, יהודים טובים.
"שאלתי את עצמי מדוע אנשים חכמים, שטוענים שהם תומכים בישראל, עושים דבר כזה", אומר גורדיס בטון פטרוני, וגם מוצא תשובה: אמריקאים לא אוהבים בעיות שאין להן פתרונות. הם אוהבים לסדר את העניינים; To get things done. חיסול בן-לאדן הוא דוגמה קלאסית להשקפת העולם הזו. אבל התפיסה האופטימית הזו לא מתאימה לקונפליקט שלנו. למה? כי הפלסטינים לא ישתנו.
בן-עמי מתחיל לזוז באי-נוחות בכיסאו, וברגע שגורדיס לוקח אוויר הוא מנסה להגיב. בכל הדברים הארוכים שלך, אומר בן-עמי, לא הזכרת את העובדה שיש כאן כיבוש של עם אחר. גורדיס לא מתרשם, ומסביר שהדיבור הזה על "הכיבוש" הוא כבר לא רלבנטי לישראל של אחרי האינתיפאדה השנייה, שממנה יצא שהשמאל נאיבי והימין צודק.
"קיוויתי לדיאלוג, לא להרצאה"
בסוף גורדיס מתנצל על כך שבמקום דיאלוג הוא רק דיבר ודיבר. הפרצופים המכורכמים בחדר מעידים על כך שהם באמת לא אהבו את ההטפה נטולת המענה. גורדיס מזמין אותם לשלוח לו מייל, אם בא להם, ואפילו מציע לקפוץ למלון בשבת, רק כדי להקשיב להם. אחד מבכירי ג'יי-סטריט יגיד אחר כך שזה היה סתם מהפה לחוץ. "דניאל גורדיס קיבל את הלו"ז שלנו. הוא יודע היטב שבשבת אנחנו כבר לא בירושלים".
"קיוויתי שזה יהיה דיאלוג ולא הרצאה" אומר בן-עמי למחרת, על חציל ביוגורט במסעדת אזורה ברמאללה. "כמו שאמרתי לדני, זה היה מאכזב שאנחנו פותחים את הדלת שלנו לשמוע מה אנשים אומרים, אבל זה ממש לא הדדי. אנחנו רוצים מגוון דעות. מזמינים את כולם לוועידות שלנו, אבל הם לא באים. וכשהם סוף-סוף באים לדבר איתנו, הם לא מקשיבים".
את האנטגוניזם שג'יי-סטריט מעוררת בקרב רבים מייחס בן-עמי לשלושה מקורות. הראשון הוא עניין דורי. "הניסיון של דור ההורים שלנו נתן להם תחושה שאנחנו כל-כך בסכנה, וכל-כך תחת מתקפה, שאפילו בדל אי-הסכמה ציבורית הוא בלתי אפשרי. עבור מי שגדל בהשקפת העולם הזו, מה שג'יי סטריט עושה - הצפת המחלוקת, שהיא בעצם תמיד הייתה הבסיס לקיום היהודי - נתפסת כדבר שלא ייעשה, וזה לוחץ להם על כל הכפתורים".
ענף נוסף של סלידה עמוקה מג'יי-סטריט הוא אידיאולוגי, ומגיע מאסכולת ארץ ישראל השלמה. "עבור אנשים אלה אנחנו בעיה כי אנחנו אומרים להם: אתם לא מדברים בשמנו. לכן הם רואים בנו איום לעמדות שלהם. הבעיה היא שהם מצליחים לא פעם לגרוף אנשים מהמרכז, בטענה שאנחנו מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ".
האופוזיציה השלישית לג'יי-סטריט קשורה לפוליטיקה הפנימית של יהודי ארצות הברית. "יש יהודים אמריקאים שהתרגלו למונופול על הכוח, והם לא רוצים תחרות", מציין בן-עמי בלי לנקוב בשמה המפורש של שדולת אייפ"ק. "הם מנסים לתקוף אותנו פשוט כדי לשמר את הכוח שלהם".
בן-עמי מסביר שאין להם ברירה אלא להפשיל שרוולים ולהתלכלך, אחרת אנשים במיינסטרים ישתכנעו שיש אמת בטענות שווא - כמו אלה על מקורות המימון הערבים-מוסלמים כביכול - וייקחו להם את תעודת הכשרות.
גורדיס צייר אתכם כמתבוננים מבחוץ, שבניגוד אליו לא שולטים בניואנסים של הסכסוך, ולכן סובלים מהפשטת יתר של המצב.
"אני חושב שאם מתבוננים מבחוץ, אז לעתים אפשר להבחין בגוונים רבים יותר ממי שנמצא בפנים. כך שיש משהו טוב בזה שישראלים יקבלו מעט פרספקטיבה מבחוץ. שיידעו כיצד הדברים נראים משם".
אולי ג'יי-סטריט צריכה להתמקד במגרש האמריקאי?
"העבודה שלנו היא באמת בחו"ל. הסיבה שהקמנו את ג'יי-סטריט היא כי בוויכוח הפנימי בארצות הברית הצד שלנו הושתק במשך שנים רבות, ובזה אנחנו מתמקדים. אך בנוסף לזה יש לנו חברים ומשפחה בישראל, ויש לנו מה לומר. אבל נכון, המציאות כאן היא בידיים שלכם".
אצל סלאם פאייד בחדר
עשר בבוקר בלובי של המלך דוד, המשלחת של ג'יי-סטריט הוציאה את החליפות מהמזוודות וצחצחה נעליים. הם בדרך לפגוש את ראש ממשלת הרשות הפלסטינית, אז הם צריכים להיראות במיטבם. הם עולים לאוטובוס ובן-עמי נכנס לעמדת המדריך. הוא מכין את הנוכחים לפגישה, שבעיתוי טרגי-קומי מתקיימת בדיוק בזמן שבכירי פתח וחמאס אמורים לחתום על הסכם הפיוס ביניהם בקהיר. סלאם פאייד לא הוזמן, כידוע, וכולם מלחששים שההסכם הזה יבעט אותו מכיסא ראש הממשלה. אבל זה עדיין לא קרה.
חדר הישיבות של פאייד מחכה לבאים עם כיבוד קל ועם טמפרטורה ארקטית. על הכיסא לידי מתיישב ראלף בראון. תקציר הביוגרפיות של הנוכחים מגלה שהוא עורך דין משיקגו שהיה פעיל למען דיור ציבורי במשך יותר מיובל. הוא חבר פעיל בקהילה הרפורמית, תורם לקרן החדשה, נשוי לרונה, שגם היא במשלחת, אב לשלושה וסבא לחמישה.
למה הצטרפתם למשלחת הזו?
"בגלל המטרה, כמובן, לא מפני שזה מועדון יאכטות", אומר בראון, ואז מנסה לשכנע אותי לדבר עם אחרים "מיודעים יותר".
ובכל זאת.
"בגלל התסכול מכך שאייפ"ק הוא הקול היחיד שיוצא מיהדות ארצות הברית".
ומי הזמין אתכם לנסיעה הזו?
"הצטרפנו לרשימת התפוצה של ג'יי-סטריט, ושם קראנו על הנסיעה".
ואתם מממנים את הנסיעה מכיסיכם?
"כן".
מותר לשאול כמה זה עולה?
"תני לי לברר אם זה יאה לומר". בראון פונה לדניאל רוסוב, בחור צעיר שיושב בצדו השני ונמנה עם קודקודי ג'יי-סטריט בוושינגטון. רוסוב מזועזע מהשאלה. לא, זה לא יאה.
למה?
רוסוב: "כי זה לא".
השיחה נקטעת כשסטיב קרובניר, האיש של ג'יי-סטריט בישראל, מבקש מרוסוב לצלם אותו עם פאייד, כשזה ייכנס לחדר. הם נעמדים ליד הדלת, אורבים לו עם המצלמה. מתברר שאפשר להוציא את היהודי מהשטעטעל, אבל לא לעקור ממנו את הפרעות התיעוד שלו. בראון עובר לשבת ליד מישהו שלא יטריד אותו בשאלות, ופאייד נכנס לחדר בצעד נמרץ. קרובניר פספס את הרגע, אבל אל דאגה. המצלמות עוד יישלפו. פאייד עובר בין כל הנוכחים ולוחץ את ידיהם בזריזות. התנופה שלו נבלמת לקראת סוף הסיבוב כשאחת האורחות מבקשת להצטלם איתו. פאייד נענה.
בכלל, פאייד הוא מנה נוחה לעיכול. "נכון", יודה בן-עמי אחר כך, "וזו הסיבה לכך שזה כה עצוב שהישראלים יפספסו את ההזדמנות שהוא סיפק". פאייד נושא דברים באנגלית משוכללת, אבל עם מבטא בלתי מובן בעליל. הוא מונה את הישגי הרשות תחת שרביטו, כמו התלמיד החרוץ של הכיתה. כשהוא נשאל על הפיוס בין פתח וחמאס הוא מצטט את הדוח הסודי של משרד החוץ, שנחשף באותו בוקר ב"הארץ", ושלפיו בפיוס טמונה גם הזדמנות. "הייתי שמח לקבל את הדוח הזה", הוא אומר בחיוך, ומסכם את עמדתו שלפיה אם ההסכם יכלול סעיף ביטחוני, אז יהיה בסדר. בלי סעיף כזה, הפיוס הזה הוא סתם.
בן-עמי, הערת לגורדיס שהוא לא התייחס בדבריו לכיבוש, אבל גם פאייד לא הזכיר "כיבוש". יכול להיות שהשיח הזה כבר לא מעניין פה אף אחד?
"נכון, הכיבוש לא דובר בשני המפגשים האלה, אבל עבור הפלסטיני ברחוב זה החיים שלו. ואחד המסרים שאנחנו מביאים לישראלים הוא שאפשר לחיות כאילו זה לא קורה, להפנות את הראש למציאות, אבל שיהיה ברור שהכיבוש כן משאיר את הסימנים שלו. גם על המדינה וגם על העם היהודי. מה שאנחנו אומרים הוא לא נאיבי; הוא פרגמטי. אפשר להתחמק ממציאת פתרון לשנה או לשנתיים, אבל לא לנצח. הגל הזה שהכה את העולם הערבי לא ייעצר בגבולות ישראל, ואם לא נפעל נהיה בבעיה עמוקה יותר".
איך ההכרזה על עצמאות פלסטינית באו"ם תשפיע על הקונפליקט?
"היא בטוח לא תפתור אותו. הכרזה כזו עלולה להביא עוד אלימות. לכן אנחנו צריכים לנצל את ארבעת החודשים הבאים כדי להעיר תהליך דיפלומטי".
בארבעה חודשים מה שלא עשו בארבעים שנה?
"להעלות על פסים של תהליך דיפלומטי אפשר. זה ייתר את ההצבעה בספטמבר. מה שצריך זה רצון".
בשלב המנה העיקרית של ארוחת הצהריים אני מספרת לבן-עמי על ניסיון הנפל שלי לברר את עלות ההצטרפות למשלחת. רוסוב מצותת לשיחה מהצד. "אתה זה שאמרת שזה לא יאה לדבר על זה?", שואל אותו בן-עמי.
"כן", עונה רוסוב לבוס שלו.
"צודק", חותך בן-עמי, "זה באמת לא יאה".