אני ממש לא מקנא בימין

א.

נדמה שלאחרונה עבר מרכז הכובד של הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים. ירושלים, שתמיד הייתה לב העניין, נדחקה מעט הצדה. כמעט איש כבר לא מדבר על חלוקתה או מנפנף בה. עכשיו כולם חזק בקטע של הנכבה. פליטים, זכות שיבה. החוק המפורסם. זה הדיבור. נשכחה ירושלים. בקרוב תישכח ימיננו, לשוננו לחכנו כבר דבקה.

ירושלים היא סתם עיר ענייה שחולקה כבר מזמן. עכשיו כולם עסוקים במלחמה על הנרטיב. מי שהכריז עליה הוא דווקא הימין, בחוברת שיצאה לא מזמן תחת הכותרת "נכבה חרטא", שאותה כתב ידידי הטוב אראל סג"ל. מבחינה סגנונית, "נכבה חרטא" היא אחות למניפסט של השמאל הלאומי שיצא לפני חודשים מספר.

פטישים בראש. בחוברת, מבקש ארגון "אם תרצו" לספר את האמת שלו: נכבה? שום נכבה. ערביי ישראל אמנם חוו אסון ואין טעם לטשטש את העובדה. אבל שום נכבה והכול שקר. לא היה גירוש. הערבים עזבו מרצון. למעשה, בכלל לא היו ערבים. בטח לא במספרים שהם טוענים. ובכלל, הם התחילו וזו אחריותם. הערבים גם עזרו לנאצים. מה גם שיש הרבה יותר פליטים יהודים שברחו מארצות ערב. אנחנו סבלנו יותר ועלינו אף אחד לא מדבר ואף אחד לא מרחם. אם למישהו מגיע פיצוי זה לנו. הם שקרנים, הערבים האלה, פשוט שקרנים. הארץ הזו עמדה ריקה עד שבאנו.

אבל אחרי שקוראים את החוברת ומעכלים את שלל הפרטים - ואין כוונה או צורך להתווכח על הפרטים הקטנים של כל אירוע מלפני מאה שנה - נשארים דווקא עם רושם אחר. אחרי כל הטענות, הנכונות, שהם התחילו ואילו זה היה נגמר אחרת היה הרבה יותר גרוע, ואחרי מניית שלל פוגרומים ביהודי ארצות ערב, ואחרי כל החישובים שהורידו עוד ועוד ערבים מהמשוואה - גם אז מודים באם תרצו שמדובר במשהו כמו 550 אלף איש. כלומר, הנכבה היא חרטא, תרמית, בלוף, שקר וכזב, מיתוס מסולף ומעוות.

אבל חצי מיליון איש כן הפכו לפליטים. גם אם הולכים עם אם תרצו ומשתכנעים שלא מדובר בטיהור אתני, ברצח עם וכדומה. גם אם מתרשמים מהמיותרות של אונר"א ומהצביעות של העולם - עדיין, הדבר העיקרי נשאר על עומדו. נכבה. חרטא או לא. גם אחרי שאתה מתעצבן קצת מהנטייה לגמד את יהודי ארצות ערב, להפוך אותם לפליטים אומללים שברחו מארצותיהם ולא לציונים נלהבים, עדיין יש פליטים פלסטינים.

באופן קצת אירוני, החוברת מוכיחה את הדבר שאותו היא באה להפריך.

ב.

החוברת לא מציעה פתרון לבעיה, רעיון ראוי או מתווה לדרך יציאה אלגנטית קדימה. היא בכלל לא מתעסקת במה יהיה או במה ראוי שיהיה. העתיד לא מעניין אותה. היא שקועה בעבר. הם התחילו. הם תמיד שנאו אותנו. הם אחראיים למצבם. זו בעיה שלהם.

זה קצת ילדותי, לחפש כל הזמן מי אשם ומי התחיל. בעיה אופיינית לכל המסבירים מימין. עוד אחת היא שאין להם הצעות, הם רק יכולים לומר לך למה כל ההצעות האחרות רעות. הדבר הכי מתוק שהם יכולים לומר לך זה שתמיד נחיה על החרב. אין תקווה לעתיד ב"נכבה חרטא", רק זעם על העבר. תקווה זה לא הביזנס שלהם.

אבל אתם יודעים מה, גם זה לא הדבר שהכי הפריע לי. מה שהכי מציק לי זה עצם התפיסה שנרטיב אחד מחייב שהנרטיב האחר שקרי ומעוות. אני מעריך את הניסיון לעמוד על היקפה האמיתי של הפליטות הפלסטינית ועל החיבורים עם גרמניה הנאצית, אבל לא שם נמצאת צדקתנו. לא בפרטים הקטנים.

מה שהכי מפריע לי, בקיצור, זה חוסר הביטחון המובנה בימין. כשמישהו מתווכח כל-כך בלהט אני מתחיל לחשוב שהוא מנסה לשכנע בעיקר את עצמו. זה הכול הם והם. אין כמעט אנחנו. כאילו הנרטיב הציוני שלהם תלוי בלעדית בנרטיב הפלסטיני. הם לא אומרים 'אנחנו צודקים'. הם אומרים 'הם טועים'.

אני שמאלני, ואני מרגיש כנראה הרבה יותר מחובר לנרטיב הציוני והרבה יותר בטוח בו. עד כדי כך, שאני יכול להכיל מחשבות בגידה רדיקליות כמו להבין שנעשו טעויות ושלא הכול מושלם. וגם אם אנחנו לא אשמים הרי שהאחריות היא גם עלינו. הציונות היא הצלחה, אבל גם היא עשתה את הפדיחות שלה, ועדיין עושה. ולא רק עם הערבים. עוולות רבות נעשו גם נגד יהודים, זה ברור. בחוברת שלהם, מאשימים הכותבים שהעולם מתעלם מהגירוש של היהודים מארצות ערב, אבל מי שהובילה את ההתעלמות הזאת הייתה מדינת ישראל. לא רק הערבים הודרו מהנרטיב, גם המזרחיים. בזה לפחות אי-אפשר להאשים את מדינות ערב.

ג.

הימין לא יכול לקבל את העובדה שאתה יכול להאמין בצדקת הדרך ולפקפק בעצמך בו בזמן. לא יכול לקבל את העובדה שאתה פוזל לנרטיב של האחר. הוא מרגיש נבגד. האמת היא שאני לא מבין למה. אני לא מציין את הנכבה, זה לא יומי ולעולם לא יהיה, אבל איך אפשר למנוע מאנשים לזכור? איך אנחנו, שהזיכרון הוא הנכס הכי גדול שלנו, אוסרים מלחמה על הזיכרון של האחר. לא ברור. ואולי בעצם הכי ברור בעולם.

האמת היא שאני לא מקנא בימין. הוא בבעיה גדולה. החזון שלו עומד להתנגש בצוקי המציאות. בעוד רגע קמה לה מדינה פלסטינית ואתה לא צריך להיות גאון גדול בשביל להבין שהולך להיות פה בלגן. נצטרך לפנות משהו, ניאלץ לתת, להתפשר. הם לא הולכים לאהוב את זה, החברים מימין, אבל הם לא יכולים לעשות הרבה נגד זה. כל הזמן היה ברור שזה הולך להגיע מתישהו, אז הנה, היום הזה הגיע. למי לא היה ברור שהכיבוש הזה לא יכול להימשך לנצח?

ד.מה יעשה הימין? כבר כמה זמן שהוא מפנה את זעמו פנימה ושמאלה. סביר להניח שהמגמה תגבר. אחרי הכול, כל האנרגיה העצומה שעצורה בימין צריכה להיות מכוונת לאן שהוא. עוד הצעות חוק, עוד ועדות חקירה, עוד דה-לגיטימציה. זה מה שאנו צפויים לראות. רואים את זה כבר עכשיו, גם בחוברת של אם תרצו: לפעמים נדמה לך שהזעם מכוון באופן שווה כלפי הערבים והשמאל.

ולא רק כלפי השמאל, מטרה קלה יותר היא הערבים הישראלים. השבוע, בלי שום קשר לנכבה, מה פתאום, הגישה ח"כ אנסטסיה מיכאלי הצעת חוק שרוצה לאסור על מערכות כריזה במסגדים.

ה.כמה אנשים שאני מכיר אמרו לי שההצעה דווקא הגיונית. הרי אם מכריזים מלחמה על רעש במרחב הציבורי, כמו במפוחים או במקומות הבילוי, למה שלא יכללו בפנים גם את המואזין המסלסל בחמש בבוקר? מה, לאנשים אין זכות לישון בשלווה רק בגלל שהם יהודים? מה, לא הגיוני?

בטח הגיוני. היגיון ברזל ממש. רק צריך להתעלם משני דברים קטנים ולא חשובים: האחד הוא שרק ערבים הולכים להתפלל במסגדים. הדבר השני הוא שלא משנה איך מסובבים את זה, מואזין הוא לא כמו מפוח. זה סמל.

ואכן, יש משהו כל-כך סמלי בהצעת החוק הזו של מיכאלי. שימו לב: היא מבקשת להשתיק את הערבים על מנת שהיהודים יוכלו להמשיך ולישון בשקט. מסביב הומה הסער, המרחב הערבי עובר טלטלה, מדינה פלסטינית מעבר לפינה, מערכת פעילה של הדרה ושל הפליה בתוך מדינת ישראל, וזעם הולך וגובר, והרבה פעמים מוצדק, של האוכלוסייה הערבית, אבל עכשיו שששש... נשתיק את המואזין ונמשיך להתכרבל במיטה. בשביל מה לצאת ממנה, מה כבר מחכה שם מלבד המציאות?

 דרור פויר

הרהור

האמת, אני לא מקנא בימין. הוא בבעיה גדולה. החזון שלו עומד להתנגש בצוקי המציאות עם הקמת המדינה הפלסטינית