לדעת אשה

"מילדרד פירס", ד' 22:05, "יס דרמה"

עבור כוכבי קולנוע גדולים, תפקיד בסדרת טלוויזיה נחשב לירידה בדרגה. לכן אולי לא בכל יום עולה לשידור סדרה טלוויזיונית שבה הכוכבת בתפקיד הראשי היא זוכת האוסקר ואחת השחקניות המוערכות ביותר בתעשייה.

אלא שקייט ווינסלט מעולם לא הייתה כוכבת שנשמעת לחוקים: היא אמנם פרצה לתודעת הקהל כאשר השתתפה בלהיט המלודרמטי "טיטאניק", אבל בהמשך בחרה, בדרך-כלל, את תפקידיה בקפידה, ויתרה מזאת, גם מחוץ לדמויות שגילמה ניהלה חיים לא שגרתיים שכללו למשל מלחמה במגזין שפרסם תמונות שלה, אחרי שעברו טיפול להצרת היקפים בפוטושופ.

ממציאה עצמה מחדש

לא שוחחתי לצערי עם הגברת ווינסלט על הגורמים שהניעו אותה לקחת על עצמה את התפקיד הזה, אבל אני מרשה לעצמי להניח כמה הנחות: ראשית, סיפור תקופתי על אם חד-הורית שמצליחה להמציא את עצמה מחדש לא כאשתו-של, אלא כמישהי בזכות עצמה, ועוד בעידן שבו לנשים היו כל-כך מעט הזדמנויות, הוא חלומה הרטוב של כל כוכבת גדולה שלא מתעניינת רק במיקומו של צלם הפפראצי הקרוב. שנית, על התפקיד הזה בדיוק, בגרסה הקולנועית שלו מ-1941, זכתה ג'ואן קרופורד הגדולה באוסקר, ומה מרגש יותר מלהיכנס לנעליה של אגדה הוליוודית? 5 פרקים יש לסדרה הזאת, סדרה על אשה לנשים.

כאילו ברי מ"עקרות בית נואשות" קפצה דרך "מגנוליות מפלדה" ומשם, במנהרת הזמן אל שנות ה-40. לא צריך להיות צופה ממין נקבה כדי ליהנות מהסיפור על אישה שננטשת על-ידי בעלה ושורדת דווקא הודות לתשוקותיה - בין היתר למשל, תשוקה לבישול ואפייה... אבל אני מניח שפה ושם יש כמה ניואנסים שעין אשה תיטיב לקלוט מזו של צופה זכר שעדיין אבל על כך שתמו להם ימי רביעי המופלאים של משחקי ליגת האלופות.

על הבימוי אחראי טוד היינס המוכשר, ו-5 הפרקים שבהם צפיתי ברצף, עברו לי כמעט כמו פרק אחד, מה שמעיד על כך שלמרות הקובלנה הגברית הטיפוסית על "חפירה" נשית, הרי שמקרב החפירות הזה דווקא נהניתי.