קאן דרך העיניים שלה: אשתו של יוסף סידר מספרת על החוויה

יום שישי, חמש דקות לפני שבת. הילדים כבר מחכים בסלון להדלקת נרות. גם אימא שלי שם, אחרי שלא הייתה אצלנו לשבת במשך זמן רב. פתאום אני שומעת את יוסף, אחרון המתקלחים, קורא לי מהחדר. אני מדלגת בקלילות עולצת, פותחת את הדלת ושם הוא עומד, עדיין עם המגבת, מתבונן בפנים אפורות בבלקברי שלו ופולט: "פסטיבל ברלין אמר לא".

בחודשיים שקדמו לבשורת האימה הזו היו לא מעט אנשים בהפקת "הערת שוליים", שאמרו ליוסף שאין סיכוי להספיק לגמור את הסרט בזמן לפסטיבל ברלין. הרי בקושי הושלמה העריכה, ועוד לא החלו לעבוד על הפסקול. אבל יוסף התעקש להמר על מה שהוא חשב שהוא בטוח. הרי רק לפני ארבע שנים הוא היה בפסטיבל ברלין עם "בופור", וגם חזר עם דוב הכסף הביתה, אז ברור שזהו המגרש הביתי. אי-אפשר לוותר על הקלף הבטוח לטובת הרפתקה חסרת אחריות כמו הפסטיבל הבא בלוח השנה: פסטיבל קאן. אז הסרט הלא גמור נשלח לוועדת השיפוט של פסטיבל ברלין, ואנחנו עברנו למוד ציפייה, מתוח אבל לא יותר מדי. כי זה הרי פסטיבל ברלין.

אני עומדת מולו המומה, קוראת את המייל שקיבל ומסרבת להפנים. אני לא יודעת איך לגשת ליוסף. איך לנחם. מה לומר. איך לצאת מהחדר ולהמשיך להתנהל בחדווה מעושה מול הילדים ואימא שלי. ואיך זה בכלל יכול להיות. הרי הסרט הזה מצוין באמת. יותר טוב מקודמיו. אולי טעיתי? אולי הסרט הוא לא מה שחשבתי? אני מחפשת בארכיון הנפש את תיקיית הרגשות שלי ביחס לסרט, ובודקת שוב ומוצאת שם רק ביטחון. אז איך זה יכול להיות.

ואז, ברווח בין הסרעפת לטחול כבר מתחילה לנבוט ההיסטריה. הידיעה שתקופה אפלה צפויה. היו לי טעימות מזה בעבר. אחרי "מדורת השבט" יוסף הושבת לשלושה חודשים בגלל איזו בקורת מעליבה. הוא ישב וקמל בחדר העבודה שלו. מולל את גבותיו לפירורים, וצלל לתוך תהום ייאוש. וזה בגלל ביקורת אחת. ועכשיו? מה יקרה לילדים כשהמשענת האבהית שלהם תהפוך לרצוצה מצער?

יוסף החליט שלא אומרים כלום לאף אחד, ואני יצאתי מהחדר שפופה, מנסה למלא את החלל במטלות בית יזומות. בשעות אחר כך יוסף כמעט לא הוציא מילה מפיו. אני עשיתי הרבה רעש כדי להסוות את השתיקה, וחיכיתי כבר שכולם ילכו לישון כדי שנוכל לדבר. כשזה קרה, עלינו לגג הבניין שלנו. שם קיבלתי לפרצוף בדיוק את מה שחששתי ממנו. מתזים שורפים של נבואות שחורות. הסרט ימות. המקצוע ימות. הקריירה תמות. המועדון שהוא רק התחיל להרגיש בו בנוח זרק אותו כאילו הוא שיכור גס רוח שנחת במסיבה מעונבת.

ניסיתי להציע מילות נחמה, אבל גם לא יכולתי להתעלם מהקולות הפנימיים שלי. אמרתי לו שאני יודעת שהוא צריך זמן כדי לעכל ולעבד ולהתאבל, ויש לו זמן, ואני לא אנשוף בעורפו, אבל הוא צריך לזכור שיש לו שלושה ילדים, ודיכאונות ספרותיים הם כבר לא אופציה. חשבתי שהכי טוב לנסות לתעל את הכעס ואת העלבון למוד מלחמה. הסרט הוא כמו ילד שלך, אמרתי, אתה לא יכול להרים ידיים. צריך להיאבק עליו.

"קאן?", הוא גיחך. השתתקתי. קאן זה שם קוד ללא נודע. לפסטיבל שמעבר. לבמה הנוצצת הזו שאליה אנחנו רק יכולים להתבונן מבחוץ, כמו משה מנבו. ארץ מובטחת שאנחנו לא נזכה לדרוך בה. הליגה של הפאסון. המשכתי לשתוק.

תקופת ההמתנה

לא מזמן מצאתי באחת המגירות בבית יומן ישן שלי. היומן הזה נכתב לסירוגין מכיתה ח' ועד שבועות ספורים אחרי שיוסף ואני החלטנו להינשא. קצת כמו אצל ג'יין אוסטן, היומן הזה נקטע ברגע שפעמוני החתונה נשמעים ברקע. כי מי צריך את ההמשך.

אבל מה שתפס את עיניי היה תובנה שבדיעבד, ממרחק 12 שנים, היא כמעט נבואית. אלה היו הימים שלפני סרטו הראשון, "ההסדר". התסריט כבר היה פחות או יותר כתוב, אבל עדיין לא היה ברור מתי יצולם, אם בכלל. למעשה, יום החתונה שלנו היה הדדליין להגשת טיוטת התסריט האחרונה לקרן לעידוד סרטי קולנוע. ואני, באינטואיציה שלא ברור מנין גייסתי, כתבתי שם על האושר הצפוי לנו יחד, אם רק. אם רק הסרט יקרה ויצליח. והמשכתי וניקזתי את החרדה הגדולה הזו של הכניסה לחיים משותפים עם מישהו שהיכולת שלי להשפיע על סקלת האושר שלו היא כל-כך מוגבלת.

אז אפשר לומר שזה נכון לגבי כל אחד. הרי גם לי העבודה מאוד חשובה. גם אני נשטפת באושר ובסיפוק כשכתבה שלי מקבלת תגובות טובות. אלא שאני בחרתי לי מקצוע הרבה פחות גחמני. עם הרבה פחות סיכונים. עשיית סרטים היא סיפור אחר לגמרי. וזה משהו שאני חווה אותו כמעט יומיום מאז. המתחים מטורפים. המהמורות דרמטיות עד כדי גיחוך. המאמצים קיצוניים. האכזבות שורפות את הנשמה.

וכך, בשבועות שאחריו מצאתי את עצמי, שוב, בת ערובה. בלי שליטה על האושר המשפחתי, שהתנדף באחת. חיה לצד סרבן התנחמות, שאסר עליי, כאמור, לדבר על זה עם מישהו. אמרתי לכל מי שראה שמשהו לא בסדר, והרבה ראו, שיוסף במתח לקראת סוף העבודה על הסרט. אבל אני שונאת לשקר. אז בעיקר עליתי על גדותיי מרוב תסכול וצער, וכן, גם קצת רחמים עצמיים.

אך כעבור חודשיים משהו בו השתנה. כמו שקיוויתי. הוא חזר לרצות. חזר לאהוב את הסרט. חזר להאמין בו. אבל עדיין לא העז לומר בקול פסטיבל קאן. כי מה הסיכוי? אלפי סרטים מוגשים לפסטיבל בכל שנה, וכולם משחרים לפתחה של התחרות הרשמית, שבה עשרים סרטים בלבד. אז בינתיים המשיכו יוסף וחבריו לעשייה לעבוד על המוזיקה ועל הפסקול, כאילו אין פסטיבל קאן.

חודש עבר מרגע שהסרט נשלח לוועדת השיפוט של פסטיבל קאן. ממש בשנייה האחרונה, רגע לפני פקיעת הדדליין. היינו בטוחים שנשמע לכאן או לכאן בתוך שבוע עד עשרה ימים אבל הימים חלפו, וכלום. ידענו שב-14 באפריל נערכת מסיבת העיתונאים שבה מכריזים על הסרטים שהתקבלו, והערכנו שגורל הסרט ייוודע לנו לפחות שבועיים קודם. אבל כלום.

כל בוקר נפתח בהכרזה מצדי: "עד סוף היום נדע". וכל ערב נסגר ב"אני לא מאמינה שעבר עוד יום ואין לנו מושג". יוסף עבר למוד המעצבן הזה שלו, שבו הוא לא באמת שומע משהו חוץ מהרעשים בראש שלו. וכלום. ביום שלישי, יומיים לפני מסיבת העיתונאים, אפילו השארתי את הנייד שלי על רטט בזמן ראיון שערכתי, והתרעתי בפני יוסף שיודיע לי אם. הראיון עבר, וכלום. כמו אישה בהיריון שכבר עברה את תאריך הלידה, אנשים סביבנו התקשרו כאילו סתם לדבר, כשלמעשה הם רוצים לדעת את מצב הפתיחה. וכלום. "אולי שכחו להודיע לנו שלא התקבלנו?", הרהר יוסף באופטימיות טיפוסית.

בעשר וחצי בלילה, כשכבר הכרזתי על נעילת יום נוסף בלי מידע ופניתי לצחצוח שיניים, שמעתי את הנייד של יוסף מצלצל ואותו עונה באנגלית: "כן, זה ג'וזף". רצתי לסלון, עם המברשת בפה, רק כדי לראות את יוסף פוסע מצד לצד המום. לבשתי פני סימן שאלה כדי להבין אם זה זה. והוא הנהן. לפי דברי התודה שלו הבנתי שהבשורות טובות, אבל אני רציתי לשמוע את זה במפורש וסופי, ולא במרומז. אין לי מילים לתאר את מה שקרה בדקות שאחר כך, כששנינו קפצנו מהתלהבות, מתאמצים לבלום את שאגות השמחה כדי לא להעיר את הילדים.

יוסף התחיל לעשות טלפונים לשותפיו לעבודה, ואני שאלתי אותו אם אני יכולה להתקשר ולספר להורים שלו. ברור, הוא ענה. "ואני יכולה לספר להם על פסטיבל ברלין?", שאלתי, מחכה להסיר את המשא הזה מכתפיי, "כן, את יכולה".

מתכוננים לשטיח האדום

אז איך מתכוננים לפסטיבל קאן? מתחילים בלהסתכל על תמונות של הפסטיבל משנים קודמות ומשתנקים מתדהמה. הצרפתים האלה יודעים לערוך חגיגה. והם לא מוותרים על הפרטים. הנשים בשמלות ערב, שהן מצרך שטרם הספקתי אפילו לטפח טעם מוצק לגביו. והגברים בטוקסידו. עם פפיון. השמועות מספרות על שחקן ישראלי שסרט ששיחק בו השתתף בפסטיבל קאן, ולמרות זאת לא הורשה להיכנס להקרנה על סעיף היעדר פפיון. שמועה נוספת, שלא טרחתי לברר אם יש בה אמת, טוענת שאותו דבר קרה גם למשה אדרי, הבעלים של יונייטד קינג ושל סינמה סיטי, ואחד ממפיקי הערת שוליים, לפני כמה שנים. אלא שהוא דבק במשימה, איתר כלב קוקטי המצויד בפפיון, שאל אותו, ונכנס להקרנה. נשמע טוב מדי, אבל מה אכפת לי. למה להרוס.

היחצנית של הסרט, בת כהן, הורתה לי להגביה רף ולהתחיל לשוטט באתרי מעצבים. היא גם נתנה לי רשימה מדויקת מי כן ומי לא. כל זה קורה בשעה שאני עובדת על כתבה על עמותה הפועלת לשילוב אקדמאים ערבים בשוק העבודה. רגע אחד אני מקיימת שיחה טלפונית עם אקדמאי ערבי צעיר על הקושי ברכישת קודים תרבותיים חדשים כדי להתקבל לעבודה במגזר העסקי הישראלי, וברגע שאחרי אני מדפדפת באתרי אופנה על קולקציות נצנצים מהאגדות. כשאני משתפת את היחצנית בפער המגוחך הזה שבין המציאות העקומה ובין הפלאפ המטופש של הזוהר המדומה, היא עונה שבין השמלה לנעליים היא עסוקה בהפקת איזה טקס ליום השואה. כך שאני לא לבד.

זו הפסקה שהקוראים ממין זכר מוזמנים לדלג עליה. אז נשלחתי לכמה בתי אופנה, עם הוראה מפורשת לא לתת לירושלמית שבי להשתלט על בחירת השמלה. מבלי לנקוב בשמות, מדובר היה במסע לא קל. נכון, אני לא מבינה גדולה בתחום, אבל שמלות יוקרה רבות מדי היו יכולות באותה מידה להימכר בדרום דיזנגוף ב-500 שקלים, וגם אז הייתי חושבת שהן גסות בעיצובן. אלא שכשהן מוצגות עם תווית מחיר מופרכת של 15 או יותר אלפי שקלים, קורבנית האופנה התמימה מלבישה עליהן קלאסה שאין להן. בסוף הגעתי לגדעון אוברזון, שהשאיל לי שמלה מקסימה, שאפשרה לי לערב אחד להעמיד פנים שהזוהר הוא חלק מחיי.

יוסף, לעומתי, ריכז את עיקר האנרגיה שלו בהתלבטות מה לעשות עם הכיפה. עם או בלי. מצד אחד, באירועים דומים בעבר הוא הלך עם. מצד שני, כבר תקופה ארוכה שלא נוח לו עם הקבוצה הדתית-פוליטית שלתוכה הכיפה דוחפת אותו. מצד שלישי, אין לו סבלנות להתקוטט עם כל מי שיטענו שהנה, הוא מכר את עקרונותיו כדי להתחבב על הגויים. מצד רביעי, הפעם זו צרפת, מדינה שלא מחבבת החצנה של סמלים דתיים. ועוד ועוד. בסופו של דבר הוא החליט לא להיות עקבי. איפה שנראה לו נכון הוא ילך עם כיפה, ואיפה שלא, אז לא. וכך היה. על השטיח האדום, שהוא כולו אירוע טקסי ועמוס בסמלים ובפרוטוקולים הוא הלך עם. במסיבת העיתונאים בלי.

משהו על הפצה

כמה מילים על Westend, חברת הפקה ומכירות הממוקמת בלונדון, והאחראית על מכירת הערת שוליים בעולם. השם המוכר בקודקוד החברה הוא שרון הראל. נסיכה ישראלית במוצאה. בתו של מפקד אקסודוס, יוסי הראל (או כמו שרבים מזהים: האיש שגילם פול ניומן). מי שהפיקה בצעירותה את סרטיו הראשונים של אבי נשר, אבל אז עברה לאנגליה והקימה את חברת קפיטול פילמס, שהפיקה סרטים לבימאים כמו וודי אלן ורוברט אלטמן. ואולי ראוי גם לציין שהיא אשתו של סר רונלד כהן, מייסד קרן איפקס ויו"ר קרן פורטלנד.

ב-2006 מכרה הראל את קפיטול פילמס. אלא שכעבור זמן לא רב מדי, שתי בחורות צעירות, מיה אמסלם ואיב שוקרון (יש להגות את שני השמות במבטא צרפתי כבד), שעבדו איתה בקפיטול ומאוד לא אהבו את מה שקרה לחברה עם עזיבתה, פנו להראל ושאלו אם תרצה להשקיע כסף בחברה שהן החליטו לפתוח. הראל לא רק פתחה את הארנק, אלא הצטרפה כשותפה. בפסטיבל קאן לפני שלוש שנים עשתה החברה את צעדיה הראשונים.

את זכויות המכירה של הערת שוליים בעולם רכשה Westend עוד בשלב התסריט. הראל ושותפותיה שמרו על מעורבות ערה גם בשלבי העבודה הסופיים, וכשהתברר שפסטיבל ברלין הפנה עורף, הצעד הראשון שהן יזמו היה מציאת מפיץ צרפתי, מתוך הנחה שסרט שמידפק על דלתות פסטיבל קאן כשהוא מצויד במפיץ ביתי יזכה ליותר מחמש דקות תשומת לב. מההקרנה שערכו לכמה חברות הפצה צרפתיות הן יצאו עם הצעות מספר. לבסוף הן בחרו את חברת Haut et Court, הנחשבת לאחת האנינות והטובות בצרפת.

את ההישג הבא שלהן כבר זכינו לראות בלייב. ימים ספורים לפני נסיעתנו לקאן התבשרנו שסוני קלאסיקס, אכסניית ההפצה הטובה ביותר שסרט זר יכול לקוות לה בארצות הברית, ביקשה לקנות את זכויות ההפצה של הערת שוליים. יוסף הכריז מלכתחילה שאם ההישג היחיד שיצא מפסטיבל קאן הוא רכישת הסרט על-ידי סוני קלאסיקס - דיינו. אבל להפתעתו הגדולה, איב שוקרון, שניהלה את המשא ומתן, אמרה לסוני לא. עם כל החיבה של יוסף לדרמה, היה נדמה לרגעים שזה כבר יותר מדי בשבילו. שוקרון הערימה תנאים על-גבי תנאים, ויוסף החל לחשוש שסוני ייקחו צעד לאחור. מוחו נשטף בפלאשבקים מפרק סיום העונה של הסדרה "הפמליה" שהתרחש על רקע פסטיבל קאן, שבו מרוב תמרוני משא ומתן קשוחים נשאר הסרט של ויני צ'ייס קירח מלפנים ומאחור.

אבל שעות ספורות אחרי נחיתתנו בקאן, ביום חמישי בשבוע שעבר, התברר שבפגישה שנערכה ב- Westend, גם בנוכחות ג'ף ברג, אחד המנועים הגדולים של תעשיית הסרטים האמריקאית ומי שעומד בראש סוכנות ICM המייצגת את יוסף, סוני קלאסיקס קיבלו את כל התנאים. נשאר רק לחתום ולהודיע להרווי וויינסטין, שביקש כרטיס להקרנת הבכורה, שנשמח אם הוא יבוא, רק שיביא בחשבון שאין טעם להביא ארנק.

הולכים להקרנה ברגל

על רגע ההתעברות של הערת שוליים, שיופץ בבתי הקולנוע בארץ ב-2 ביוני, אין הסכמה. יוסף טוען שזה היה במהלך שיחה במטבח. אני חושבת שזה קרה בליל שבת, בדרך לבית הכנסת. בכל מקרה, זה היה כמו במעבדה. ממש ראינו את הזרע חודר לביצית, ורעיון קטן נובט לאטו, קורם עור, גידים ורבדים, ומשתלט על סדר היום המשפחתי שלנו. ליבת הסיפור כללה אב ובן, שניהם חוקרים באותו תחום צר, אבל מגלמים השקפות עולם הפוכות בנוגע למחקר כמו גם בנוגע לחיים. עד שיום אחד המציאות מערבלת להם את נקודות המוצא, וכמו בצנטריפוגה הודפת אותם למקומות שמעולם לא חלמו עליהם.

תהליך העבודה על סרט, בניגוד לכתיבת ספר, מחייב את היוצר להרחיב בהדרגה את מעגל החשיפה ליצירתו. מפיק, צלם, שחקנים, מעצבים, עורכת, מוזיקאי וכן הלאה. ובכל זאת, אפילו עם השלמת העבודה, הסרט נדמה פגיע כל-כך. כל זוג עיניים נוסף שמתבונן בו מורגש היטב, והדחף המיידי של היוצר הוא לעטוף אותו ולגונן עליו מפני העולם. לכן זה כל-כך מבהיל כשיום אחד הסרט נזרק לזירת ההתגוששות הקולנועית המאיימת והגדולה בעולם. שם אין ברירה אלא לצפות בו מהצד ולקוות שלא ימעכו אותו בדמי ימיו.

מנהלי הפסטיבל הציעו לסרט את משבצת ההקרנה של מוצאי שבת בתשע וחצי. עכברי פסטיבלים מנוסים העידו שזה נהדר כי עד מוצ"ש כולם כבר הספיקו להגיע, אבל עדיין לא הספיקו להתעייף. מנהלי הפסטיבל גם נעתרו לבקשת ההפקה לדחות את ההקרנה לרבע לעשר, עד אחרי צאת השבת. לא עניין של מה בכך כשמדובר בפסטיבל שידוע בדבקותו בפרוטוקול. אבל הקרנות העיתונאים נשארו במועדן, בליל שבת. בדיוק בשעה שאנחנו, הוריו של יוסף ועוד חברים אהובים שבאו איתנו מהארץ, הכנסנו את השבת.

זה לא היה פשוט להתעורר בשבת בבוקר, לדעת שהרשת כבר מלאה בביקורות מהלילה הקודם, מבלי להציץ בהן. אבל בתוך זמן קצר האנשים סביבנו במלון החלו לטפטף את רוח הדברים. רבות מהביקורות ממש טובות. חלקן ככה-ככה. חלקן מצוינות. יש גם כמה שממש לא אהבו. יוסף, כמה לא מפתיע, נכנס למערבולת שהבטיח להימנע ממנה.

כבר בעבר למדתי שאין טעם לקיים איתו שיחה רציונלית על הביקורות, אבל לאחרונה גם הפנמתי מדוע. לפני כחודש, אולי לראשונה בחיי, פרסמתי פה במוסף כתבה אישית על שבוע החופשה שלנו בניו יורק. כעבור ימים אחדים הפנה חבר את תשומת לבי לתגובות שהכתבה קיבלה ברשת. זו לא הפעם הראשונה בחיי שבה קראתי טוקבקים, וגם לא הפעם הראשונה שבה נתקלתי בהערות מנוסחות ברשעות. אבל זו כן הייתה הפעם הראשונה שבה ההערות האלה נגעו בי ולא במושא כתבה חיצוני לי. הם הצביעו עליי. לעגו לי. זו הייתה עבורי הצצה בתולית למה שעובר על יוסף אחרי כל סרט חדש. פתאום הבנתי את הפגיעות הגדולה.

בשש בערב צעדתי לעבר המלון המפואר, מרטינז, כדי להתאפר לצד עלמה זק ויובל שרף. חוויה מעט מביכה ויומרנית, שבחרתי להתגבר עליה לטובת ליפסטיק מרוח באחידות. כשחזרתי למלון שלנו כשעה לפני שהיינו כבר צריכים לצאת לדרך, יוסף נעלם. מישהי מההפקה אמרה לי שהוא הלך לים. בהתחלה חשבתי שזה מצוין, אבל כשהדקות חלפו והוא לא חזר התחלתי להילחץ. אולי העור שלו דק מדי בשביל כל זה. אבל אז הוא התפרץ לחדר בתנופה ואמר: "עשיתי לעצמי מלווה מלכה, שרתי את כל הרפרטואר של קרליבך, והגעתי למסקנה שאם כולם אוהבים סרט, זה אומר שהוא רדוד, שטחי ונטול אמירה". עכשיו נותר רק להאמין לזה.

בשעה תשע התכנסה המשלחת הענפה של הערת שוליים בלובי של מלון מג'סטיק, עשרות מטרים מהשטיח האדום. המשתתפים החליטו לוותר על הלימוזינות ועל ליווי האופנועים המעט מגוחך ממילא, לטובת סולידריות עם שומרי השבת. כולם היו שם. יפים כל-כך. השחקנים שלמה בראבא, ליאור אשכנזי, עלמה זק, יובל שרף ומיכה לוינסון. המפיקים דויד מנדיל והאחים לבית אדרי. ועוד עשרות אנשים שהיו מעורבים בעשייה המורכבת כל-כך של הסרט, ושיוסף התעקש שיחגגו איתו את הרגע יוצא הדופן הזה.

בתשע וחצי ניתן האות, והתחלנו להתקדם לכיוון השטיח. כללי הטקס הנוקשים רק הפכו את האירוע הביזרי הזה לעוד יותר תימהוני. מי הולך לפני מי. מי מצטלם עם מי. מי לוחץ יד למי. מי יושב ליד מי ואיפה. ואומרים שאנגליה היא מעמדית. התמקמתי במושב שמאחורי יוסף, משמאלי תמיר כפיר, המפיק בפועל, מימיני סר רונלד כהן. מסביב עוד אלפיים איש שבעוד רגע יפגשו את אליעזר ואת אוריאל שקולניק, שני חוקרי תלמוד מהאוניברסיטה העברית, עכברי ארכיונים, שמבעד לסדק הצר של עולמם בוקעת עלילתו הדרמטית של הערת שוליים.

נשענתי אחורה בכיסא, וכמו שקיוויתי צללתי לתוך הסרט, שבכוונה לא צפיתי בגרסתו האחרונה והשלמה בישראל. חשבתי שיהיה ראוי לצפות בו לראשונה בתנאים האולטימטיביים. צדקתי. בשנייה שאליעזר שקולניק הופיע על המסך, ספון בפינת חדר העבודה שלו, נעלמה קאן. התנדף הפסטיבל. נשארתי רק עם הסיפור.

חוויית השחרור

הלילה שאחרי היה אקסטטי. בדיוק החוויה המשחררת שנזקקנו לה אחרי חודשים של מתח מצטבר. מאז שהפכתי לאימא לא הייתי כל-כך נקייה מדאגות ומעכבות. הקוקטייל הרשמי והמעונב שעל שפת הים הפך בתוך שעה למסיבת ריקודים פרועה, כשבראבא ואריק קנלר קורעים את הרחבה. יוסף, כהרגלו, שמר על מרחק מזירת הפרכוסים. זו לא הסצנה שלו. אבל אז הדי-ג'יי שלף את הקלישאה המוזיקלית היהודית היחידה שהייתה לו באוסף. מזלטוב וסימנטוב. סימנטוב ומזלטוב. ופתאום יוסף הגיח מפינתו ופצח בסשן קפיצות קומיות מהשטעטל. "קזצקה" הוא קורא לזה. איכשהו השילוב של הניתורים עם התפאורה ההזויה של קאן הפיל את כולם לרצפה.

הכול היה יכול להיגמר בבוקר המחרת, באנטיקליימקס קצר וכואב. אבל לשמחתנו, היומיים שאחרי הגאלה זימנו לנו ריכוך הדרגתי לנפילה.תחילה, דינר פארטי משופע במושכי חוטים ומנות אחרונות שרוב באי המסיבה לא העיזו להתבונן לכיוונן בחודש האחרון, בביתה המרהיב של שרון הראל בקאן. עוד קצת מהבלינג-בלינג הזה ישר לווריד, מהר וחזק, כי מחר הפעמונים יצלצלו 17 במאי והקסם יתפוגג. ולבסוף, ההפתעה של שני בבוקר: מנולה דרגיס, מבקרת הקולנוע של ה"ניו יורק טיימס", וכנראה המבקרת האהובה על יוסף, מכנה את הסרט "משיאי התחרות", ומסבירה שהתגובות האמביוולנטיות לסרט הן כנראה מהסיבה שהמבקרים לא כל-כך ידעו איך לאכול סרט שלא נכנס לקופסה שהביאו מהבית. זהו. לא צריך יותר. אפשר לארוז ולנסוע הביתה.