על המסלולים האתגריים לרוכבי אופנועים בלסוטו; עדות ממקור ראשון

אפריקה תמיד מרגשת אותי. לדעתי היא המקום האמיתי האחרון בעולם, שבו אתה יכול לדמיין איך חיו לפני מאות שנים. אני תמיד נדהם מהמחשבה מה עברו ראשוני האירופים שהגיעו לשם, חצו את היבשת והלכו מרחקים עצומים ברגל. איזה אומץ היה דרוש כדי לחצות את היבשת הזאת בחוסר ידיעה מוחלט מה מצפה להם, מה יש שם מעבר להרים. וכל זה כאמור ברגל או על-גבי סוסים.

ניסינו ללכת בעקבותיהם, או יותר נכון לרכוב בעקבותיהם בטיול שטח, מעומק ממלכת לסוטו (Lesotho) ועד לחופי האוקיינוס של דרום אפריקה. המסלול הזה משלב בתוכו רכיבה בכמה מסלולים מהמאתגרים ביותר לרוכבי שטח. המרחב ההררי הגבוה העניק את שמו לאחד ממסלולי האתגר הקשים בעולם והמיועד לאופנוענים, "הגג של אפריקה".

לסוטו היא מדינה ריבונית עצמאית, שמתקיימת כמובלעת בתוך דרום אפריקה, המקיפה אותה מכל עבריה. הכינוי "הממלכה שבשמיים" ניתן לה משום שהיא מחזיקה בשיא גיאוגרפי עולמי: כל שטח המדינה (כשלושים אלף קילומטרים רבועים, כמו שטחה של ישראל כולל השטחים) נמצא בגובה של 1,400 מטרים ויותר מעל פני הים. בשטח זה חיים פחות משני מיליון תושבים. כלכלתה תלויה לחלוטין בדרום אפריקה, הסוגרת עליה מכל כיוון. המשאב העיקרי שאותו מייצאת לסוטו הוא בעיקר מים: בשל היותה מרחב הררי גבוה, הנישא מעל מישורי הסוואנה, העמקים והמדבריות של דרום אפריקה, מזרימה לסוטו מים למטרופולין הענקית של יוהנסבורג.

אימאל'ה, איזה מעבר

יצאנו לדרך מהעיר מאסרו (Maseru), בירת לסוטו. לכאן מגיעים בטיסה של שעה מיוהנסבורג במטוס של שלושים מושבים. שדה התעופה הבינלאומי של לסוטו קטן יותר מזה של אילת. חברת התעופה של דרום אפריקה היא היחידה שמפעילה קו טיסה ללסוטו פעמיים ביום. בזה מסתכם מספר התיירים המגיע למדינה הזו - כמה מאות בודדות בשנה במקרה הטוב. מרביתם אנשי עסקים ויזמים ש"קופצים" לכמה שעות ושבים באותו היום ליוהנסבורג.

לקראת צהריים יצאנו מעיר הבירה לכיוון נקודת המפגש עם אופנועי השטח ועם הצוות המקצועי שילווה אותנו במסע. זה הצוות המקומי של חברת אקסטריפ, שארגנה את הטיול. מייק, ראש הצוות, הוא דרום אפריקאי ענק, רוכב שטח מנוסה, ואיתו בנו הצעיר בן ה-15 שון, שמהרגע הראשון הראה לכולנו שגיל או משקל לא קובעים כלום כשמדובר בשטח. במשך כל ימי המסע הבחור עקף את כולנו בסיבוב, ועוד חזר לסייע. אליהם התלוו דייב הצלם, מכונאי, שני פרמדיקים וצוות שלם של אנשי מנהלה. אחרי התארגנות קצרה והנחיות יצאנו לדרך.

מייק הזהיר אותנו מהרגע הראשון שזה יהיה קשה, אלא שלא שיערנו עד כמה. בתוך חצי שעה מצאנו את עצמנו מטפסים על מאמא פאס, "מעבר אימא". כולנו מצאנו את עצמנו נדרשים לעזרה קבועה של אנשי הצוות של מייק. כשיצאנו משם חשבנו שנגמר, אבל לא. מייק הוביל אותנו במסלול שלקוח מתוך תחרות "הגג של אפריקה" בדרך לא-דרך.

לקראת ערב הגענו מפורקים מעייפות אל נקודת הלינה בכפר קטן. התרסקנו אל המיטות בידיעה שמחר מחכה לנו יום קשה עוד יותר. רגע לפני שעצמתי עיניים שאלתי את עצמי מה עבר לי בראש כשיצאתי למסע הזה. זה הרגיש כמו טירונות, נראה כמו טירונות, והיה קשה לא פחות. אבל האדרנלין של האתגר גורם לי גם להרגיש שוב כמו נער בן 18.

אל מעבר הבבונים

בבוקר יצאנו ל"מעבר הבבונים", אחד המעברים הקשים לרכיבה באפריקה. שישה מהרוכבים, בראשות אריק ברא"ז, מנכ"ל אקסטריפ ורוכב השטח המנוסה ביותר בחבורה, יצאו אל המעבר העוד-יותר קשה, שאורכו 23 קילומטרים, "האוורסט של רוכבי השטח". גם אריק היה מחוזק בבנו, כנען בן ה-21.

שאר הרוכבים המשיכו בג'יפים בדרך ציורית עוקפת. לאורך שלושים קילומטרים יכולנו להתרשם מיופייה של לסוטו. הרים ירוקים, מי קרחונים יורדים לנהרות בתחתית ההרים. כפרים ציוריים פזורים לאורך הציר וכפריים ידידותיים מנופפים לשלום.

תושבי הכפרים הללו, ובעצם אוכלוסיית לסוטו כולה, משתייכים כמעט כולם למוצא אתני יחיד, המכונה כאן בסוטו, וכמעט כולם דוברים את שפת הססוטו. מוצאם של תושבי לסוטו הוא כנראה ממרכז אפריקה, ומשערים שהם היגרו לכאן לפני כמאתיים שנה. היה זה המלך משושו שיצר זהות פוליטית תרבותית אחידה, והוא נחשב לאבי האומה המייסד.

בסופו של מעבר הבבונים חיכינו לאמיצים שעברו אותו בשלום, והסרנו כובע בפני כולם, ובמיוחד בפני הילד שון שהגיע ראשון, והראה לנו מה זה להיוולד רוכב אופנוע. מנקודת התצפית המדהימה בגובה 2,710 מטרים מעל פני הים חזרנו אל הדרך המרכזית ורכבנו אל מקום הלינה שלנו בכפר הבא.

עם בוקר יצאנו לתצפית אל מפל מאלצוניאני, הקרוי על שם המיסיונר הצרפתי הקתולי ש"גילה" אותו. זהו מפל יחיד בגובה של 192 מטרים, הנחשב לגבוה ביותר באפריקה הדרומית. הביאו בחשבון שהמפל הזה גבוה יותר ממגדלי עזריאלי, שמתנשאים לגובה של 140 מטרים בלבד. משם המשכנו בנסיעה לכיוון היעד הסופי שלנו בכפר מאליאליה.

זהו הלילה האחרון שלנו במדינת לסוטו, ועדיין נותרנו עם השאלה הפוליטית ההיסטורית המרתקת: כיצד נותרה לסוטו כממלכה עצמאית, מובלעת אוטונומית שלא שלט בה האפרטהייד הידוע לשמצה של דרום אפריקה? האם זה בזכות הגיאוגרפיה ההררית, שמנעה מהקולוניאליסטים ההולנדים והבריטים להשתלט על המרחב, או שמא אלה האחידות האתנית והזהות התרבותית המשותפות ל-99% מתושבי הממלכה? החוקרים עודם מתלבטים בסוגיה מרתקת זו, ואילו אני מתרשם לא פחות מכך שבכל המדינה יש בסך-הכול שלושים תושבים לבנים.

אחדים מהם אנו פוגשים במהלך הביקור בחוות החקלאיות שלהם. התושב הלבן הידוע ביותר בכל לסוטו הוא אשלי ת'ורן, בריטי במוצאו, שהוא כבר דור חמישי למשפחה שחיה בלסוטו מאז אמצע המאה ה-19. אשלי ליווה את רוכבי הג'יפים של המסע. אדם מרתק, היודע על ארצו כל פרט ומכיר בה כמעט כל שביל וכל גבעה.

חווה באמצע שומקום

עם בוקר יצאנו לכיוון מעבר הגבול בין לסוטו ודרום אפריקה. זה היה יום ארוך במיוחד, מעל 150 קילומטרים של נהיגת שטח. את החלק האחרון של היום עשינו בחושך על דרכי העפר, אחרי מעבר הגבול. הגענו סחוטים ללינת הלילה בחוות רידסדאל. אני הרגשתי לא נעים עם כל הבוץ והאבק שהכנסנו לתוך הבית, אבל ניכר היה בבני הבית שהם רגילים לגברים במגפיים ובמגיני ברכיים, שמתיישבים ושותים בירה על הספות בסלון שלהם. הם נראו אפילו שמחים לקבל כל-כך הרבה אורחים בבת אחת, ודי מאושרים מכל הרעש והבלגן שהבאנו איתנו. זה כנראה מה שעושים חיי בדידות בספר הדרום אפריקאי.

בהמשך פגשנו עוד ועוד מקומיים חברותיים, חמים ופתוחים לתקשורת ולאירוח. בכל מקום יצאו אל הדרכים לנופף לשלום ולהתרגש מהשיירה העוברת בכפר או בעיר הקטנה. עוד בונוס: אחרי כל המסעות במזרח, כיף לטייל במקום שבו כולם מדברים אנגלית.

עם בוקר שוב התפצלות. הרוכבים המנוסים מבנינו יצאו עם מייק למסלול האתגרי, שאר הרוכבים והג'יפים רכבו לעבר שני מעברי ההרים הגבוהים ביותר בדרום אפריקה.

הדרך עברה בעיירה הציורית רודס (Rhodes), הקרויה על שמו של המדינאי הבריטי ססיל רודס, שהיה מושל אזור קייפטאון ועל שמו גם נקראה בעבר המדינה רודזיה (כיום זמביה וזימבבואה). כדי לקצר טווח בנסיעת כביש העמסנו את האופנועים על עגלה ענקית, ועלינו לנסיעה נוחה באוטובוס ליעד הלינה. היעד היה העיירה מקליר על שפת האוקיינוס ההודי, ממנה נצא אל החלק השני של המסע, ברכיבה לאורך החופים המדהימים של דרום אפריקה.

כשהתעוררנו למחרת בבוקר מצאנו את עצמנו במרחק מאה מטרים מחוף אוקיינוס מרהיב ביופיו. ירדנו אל החוף כדי לצלם את הסלעים ואת החול הלבן וליהנות מהסבריו של בני פירסט, מדריך המסע ואחד מבכירי המדריכים ביבשת. התארגנו ליציאה מוקדמת, ולא הצטערנו. הדרך הייתה מרהיבה - גבעות ירוקות, נחלים שופעי מים ובסופם יער גשם. הנחלים הרבים דרשו מאיתנו לא פעם לדחוף את האופנועים במים, שם גם חיכתה לנו הפתעה קטנה על הדרך: פתאום, כאילו משום מקום, נעמדה לה קבוצת זברות על הדרך.

החוף הפראי

אזור זה מכונה החוף הפראי, אך שמו האמיתי הוא טרנסקאי. כאן חיים אנשי הקוזה, שהם אחת הקבוצות האתניות הגדולות בפסיפס התרבותי המרתק של דרום אפריקה. בעבר, בין 1976 ל-1994, התקיימה כאן אחת ממדינות החסות העצמאיות לכאורה (מדינות "בנטוסטן") שהקימו שלטונות האפרטהייד. אלה נועדו לתת מענה לשאיפות הפוליטיות של השחורים נטולי הזכויות, תוך הבחנתם כעמים שונים והפרדתם הגיאוגרפית והפוליטית זה מזה. מיותר לציין ששום מדינה בעולם לא הכירה בהן, חוץ מדרום אפריקה עצמה.

קיומה של טרנסקאי כמדינה עצמאית בוטל - יחד עם שאר ה"בנטוסטנים" - לאחר החלפת השלטון בדרום אפריקה בשנת 1994, והיום היא חלק מדרום אפריקה. בעבר הלא רחוק לבנים נמנעו מלהגיע לכאן. השנים חלפו, העולם השתנה, וכיום טרנסקאי הוא מגרש שעשועים פנטסטי לאופנוענים ולנהגי ג'יפים, ומרחב תיירותי אטרקטיבי למטיילים ולחובבי טבע.

היום האחרון לרכיבה היה גם המתיש ביותר. מזג האוויר היה אפור-גשום, וחלקו הראשון של הנתיב כלל נהיגה של מאה קילומטרים על דרך עפר משובשת וקשה במיוחד. בנוסף ענני גשם החלו להמטיר את מטענם. האדמה הפכה לבוץ שחור ואנחנו רכבנו ספוגי מים, כשהגשם מצליף בפנינו והרוח הנושבת מהים הופכת את הטיפות לסיכות. הייתה זו נקודת שיא במסע הקשה הזה, ארבעים קילומטרים אל נקודת הסיום כשבקושי ראינו את המסלול דרך משקפי הרכיבה. תוכלו לתאר לעצמכם כמה שמחנו להחליף את הבגדים ספוגי המים בבגדים יבשים ולחגוג מסיבת סיום במלון טראנארי. המלונות על החוף הם מקומות הנופש של הדרום אפריקאים העירוניים, שבאים לחופשה עם הילדים. בכולם יש כפק"ל חובה בר טוב, ולא רק בירות, שהדרום אפריקאים אוהבים לשתות (והרבה) בסוף היום.

הרמנו כוסית וסיכמנו: חזרנו ללא נפגעים. כולם הגיעו לסוף המסע הקשה הזה בריאים ושלמים, למעט כמה פציעות קלות ותאונת רכב אחת. ציוד השטח שלבשנו הוכיח את עצמו. בלעדיו אין ספק שהנפילות הרבות היו נגמרות אחרת. חזרנו אמיצים יותר. בזכות מייק והצוות שלו כולנו עלינו בכמה דרגות ברמת הרכיבה שלנו, ועשינו דברים שלא האמנו שנעשה.

וכוסית אחרונה, לדרום אפריקה עצמה: המדינה המרהיבה הזו עדיין נאבקת. עשרים שנה אחרי סיום משטר האפרטהייד, והבעיות עדיין רבות. הבדלי תרבות ופערים כלכליים גדולים בין עשירים לעניים, בין כפריים ליושבי הערים. המדינה סובלת מחוסר יעילות שלטונית, מבעיות חינוך קשות, ומחשש מתמיד של הלבנים שהם חיים על זמן שאול. אבל הביקור בה מרתק, זוהי דרום אפריקה החדשה, שעדיין מתמודדת עם בעיות העבר, אך אופטימית לקראת העתיד.