לא רק מוטי שקלאר אשם

1. אותו-מוטי

זה שנים שנערמים דוחות ביקורת בנושא רשות השידור, חמורים יותר ופחות, אך מכולם עולה אותו ניחוח עז של ריקבון, שמקורו יכול להיות רק בגוף השידור הציבורי הישראלי.

הפעם, נדמה כי השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס נגע בנקודת כל הנקודות: אם לא יחוקק חוק רשות השידור החדש, בשנה הבאה ייכתב שוב אותו דוח בדיוק - רק שבמקום שמו של מוטי שקלאר יתנוסס שמו של אדם אחר. הטאלנטים ישתנו, ואולי גם השרים הממונים והמינויים התמוהים, אך המסקנות תהיינה אותן מסקנות.

רשות השידור הינה גוף בלתי ניתן לניהול, ואין בקביעה זו בכדי להסיר אחריות ממנהלה הנוכחי. מערכת הנהלים, התקנים והתהליכים הבירוקרטים פרוסה בכל עבר בבניין ברוממה, ומהודקת בדבק חם של אמוציות ואגו, עד שאין דרך לצעוד שם במסדרונות מבלי לדרוך על סעיף שורר וחשוף.

אפשר בקלות לתלות את כל האשמה בשקלאר, אבל יהיה זה פספוס היסטורי של החולי הממאיר של הגוף הזה, שזקוק לניתוח מציל חיים. רק במקום כזה, במתכונתו הנוכחית, יכולות לצמוח טעויות ניהול כמו אלה של שקלאר. רק בסבך הבלתי הגיוני הזה, חתימות חוזים יכולות להיות בלחיצת יד ואישורי עבודה ניתנים בשיחות במסדרון.

אמנם זה לא מופיע בדוח זה, אך אין לשכוח גם את הכוננויות ההזויות, השעות הנוספות המופרכות ותוספות השכר המפליגות של העובדים שטרם תוקנו מדוחות ביקורת קודמים.

מוטי שקלאר יסיים בעוד חודש וחצי את תפקידו הנוכחי, חבוט ומיואש. אך אם לא יעבור חוק רשות השידור ולא תהיה רפורמה, יהיה מחליפו אשר יהיה, הוא פשוט יהיה מוטי שקלאר אחר.

2. פרח נתתי לנורית

אם יש קשר כלשהו, ולו קלוש, בין דוח הרשות השנייה ובין דוח רשות השידור, הוא בארכאיות המבנים המפקחים על התקשורת ובניתוק של דרישות הביצוע מהם לעומת דרישות השטח.

מבקר המדינה צודק לחלוטין בקביעותיו - הוא מביט על החוק, מביט על ביצועו ורואה את הפערים. אך עלינו להבין כי בניגוד לרגולטורים ולמנהלי גופי השידור, הוא לא חי את המציאות הזו יום יום.

על מנהלי גופי השידור היה להכריע מה ייחשב כעבודת ניהול טובה: התנהלות גרזנית, עיוורת ומהוססת שתוציא אותם נהדר בדוח המבקר - או קבלת החלטות שמתיישבות עם תנאי השוק, אבל לא עומדות בפרוטוקול היבש.

כך או כך, אחרי דוח כזה, יחמיץ המבקר את פניו ככל שיחמיץ, זרי ענק היו צריכים להישלח ממשרדי 3 הזכייניות לביתם של נורית דאבוש ומנשה סמירה. הגדול שבהם היה צריך להגיע מיוסי מימן.

3. רון, אל תירה

חברת הלוויין yes הציגה השבוע מהלך טכנולוגי מרשים שאמור לשפר את עמדתה אל מול המתחרים - מעין סטרימר שישדר אל הממיר שבסלון את כל קבצי המדיה מהמחשבים השונים שבבית. לכאורה השתכללות טכנית תמימה. למעשה רון אילון, מנכ"ל החברה, הניח על השולחן אקדח שמאיים על כל תפיסת הרגולציה כפי שאנחנו מכירים אותה.

חברת הלוויין הולכת ומבססת את הסתמכותה על תכנים המועברים באמצעות הרשת - כאלה שאינם מוכרים על-ידי הרגולציה, שכבר נאבקת חודשים במחשבה איך להתמודד עם האינטרנט הזה ולא מצליחה להגיע למסקנה.

אך אילון טרף את כל הכללים - המסך הוא מסך yes, אך בין התוכן כבר אין הבחנה - בין אם מדובר על "עקרות-בית נואשות", סרטון מיו-טיוב או תיעוד של סרט קבלת סיכת המ"מ של הבן - הכול משודר על אותה פלטפורמה.

אז איך אפשר בכלל לפקח על זה? אילון שומר על איפוק פוליטי ולא מאיים על הרגולציה בניסיונות לעקפה דרך האינטרנט. אבל האקדח כבר הונח והוא אפילו טעון.

4. אחרון רביב

ערוץ 10 בתהליכי גמילה מהאלטרנטיבה. אין שם חשש יותר להציב תוכניות הפונות לקהל דומה מול אף אחת מתוכניות קשת. "ווייפאאוט" מול "אל תפיל את המיליון", "פנים אמיתיות" מול "עובדה". אז למה רק "המקור" המשובחת ממשיכה להיות מוקרבת על מזבחה של "כוכב נולד"?