אהבה זה כואב

אף אחד לא באמת יודע ממה מתפרנס אלי טביב. יש לו איזה גן אירועים שבו הוא שותף ביחד עם איתן ספיר. יש גם כל מיני שברי דיווחים על חנויות למוצרי חוף בפלורידה. את דרכו להפועל הוא עשה דרך קומבינה. הוא הוזכר כמי שכבר בודק את השטח בבית"ר ירושלים אחרי שיגמור את הרומן בהפועל. אם יעקב שחר הוא צד אחד של הסקאלה, טביב נמצא מבחינת התקשורת בצד השני. משהו שם פשוט לא מריח טוב.

לזלזול בטביב כאיש עסקים וחוסר הבנתו את המטרייה הספורטיבית מחוץ למדינת כפר סבא, נוסף אחד הסיפורים המשעשעים בתקופה האחרונה, כאשר מינה לדוברו דווקא את דורון ג'מצ'י. מי שממנה מכביסט לדוברו בהפועל ת"א לא יכול כמובן להפוך לבעלים של המועדון.

אל מול חומות ההגנה התקשורתית שבנה לעצמו מוני הראל ב"ידיעות אחרונות" דרך כתבי חצר, טביב היה בסך הכל "מי שבא לעשות סיבוב קצר על הפועל". הוא היה הצד הרע והמכוער. ומי שללא ספק היה אמור למצוא את עצמו מוקא החוצה מהקבוצה בסיום ה"במבי" מול הראל.

תודו שסוף הסיפור די מרתק: מוכר בגדי הים ממיאמי פתח את המעטפה והוציא משם במבי קטן. כל כך קטן עד שנאלץ לקום מ"תשישותו מהעיסוק בהפועל", ולקחת על עצמו את המועדון בפול-טיים.

***

דבר אחד עיקרי עולה מהסיפור של הראל-טביב: כוחה של תקשורת הספורט לנהל את ההצגה ולקבוע מציאות. מציאות שבמקרה הזה עלתה להראל בבעלות. שרון בורנשטיין כתב כאן השבוע על הספין התקשורתי המבריק של טביב ב"במבי". קשה לדעת בדיוק עד כמה תכנן טביב לפרטי פרטים את הספין. אם כל המהלכים שלו היו עד כדי כך מתוכננים, יש להאמין כי יורשו של גארי קספרוב מסתתר במתחם וולפסון.

אבל בסופו של דבר, זו באמת היתה היכולת של טביב להבין לאן נע גל המומנטום התקשורתי, ולראות שהראל יושב עליו חזק. טביב באמת גרם להראל להאמין שהוא אכן התעייף. שהוא לא רוצה את זה יותר. ברגע שהראל הודיע כי הוא מתכוון אוטוטו להוציא את ה"במבי" לדרך, הקרקע התקשורתית לנפילתו כבר הוכשרה: קשה היה למצוא חובב ספורט שהאמין כי הקבוצה תלך לצד "הלא נכון". אבל מילא חובבי הספורט. הבעיה היתה שהראל נפל למלכודת התקשורתית, ובגלל חוסר הקומוניקציה המוחלט עם טביב, לא יכול היה לדעת מה טביב רוצה באמת. ככה הוא מצא את עצמו מחוץ לקבוצה שכל כך אהב, אחרי שמרוב אהבה ניסה לרכוש אותה בפחות מנזיד עדשים.

את הכוח של התקשורת בסכסוכים עסקיים ראינו לא מכבר מכיוון אחר, בסכסוך על הבעלות במכבי ת"א כדורסל. אז היה זה הרעש התקשורתי הפרוע שרענן כץ ניצל לטובתו, והרצון במכבי ת"א להשתיק את הרעש הזה, שהביא את דייויד פדרמן ואנשי מכבי לתת לכץ הרבה מעל השווי הריאלי של המועדון רק כדי שמחול השדים ייפסק.

***

הראל באמת אוהב את הפועל. אבל אהבתו לקבוצה לא מתיישרת עם האחריות שלו כבעלים. הוא, שקיבל את הקבוצה כמנדט מסמי סגול ומשה תאומים, היה זה שבעצמו הכניס אליה כשותף את אלי טביב, איש שמניעיו לא ברורים; הוא זה שבאופן מודע נכנס עם אותו טביב לסכסוך שאין ממנו דרך חזרה, שפגע מהותית בסיכוי של הקבוצה להתמודד העונה על אליפות; אחר כך הגיע חוסר היכולת לקרוא את השטח, להיות סבלני ב"במבי" ולתת לטביב "העייף" למצמץ ראשון.

ב"במבי", נפל הראל בפח מתמטי פשוט: אם הקבוצה נמצאת ביתרות זכות כל כך גדולות בבקרה, ואם היא עשתה עונת שיא כלכלית בכדורגל הישראלי ועוד בדרך למכירת שחקנים בסכומי עתק, אז למה לנסות לקנות קבוצה כזאת לפי שווי מצחיק של 3.5 מיליון דולר? האם, לשיטתו של הראל, דגלאס דה סילבה שנמכר בינואר לזלצבורג עבור קצת יותר כסף, שווה לבדו יותר כסף מכל המותג הזה שנקרא הפועל ת"א?

***

עניין הכסף שהפיל את הראל בפח מציג בעיה נוספת סביב מכירה של קבוצת ספורט, בעיקר כשנכנסים להליך מורכב כמו "במבי". מאחר שלקבוצות ספורט בארץ אין שווי אמיתי, כי אין להן נכסים פיזיים (אצטדיונים בבעלותן וכו'), כל מה שנשאר זה הניסיון לאמוד את השווי או את פוטנציאל ההכנסות. אבל גם כאן אין שום סיכוי לעשות את זה: עונה עם ליגת אלופות שווה אמנם הכנסה שנתית של קרוב ל-100 מיליון שקל ורווח תפעולי נדיר במונחים ישראלים, אבל ההיסטוריה הקצרה מראה שכניסה לליגת האלופות היא אירוע כמעט חד-פעמי, ובמצב רגיל, הפוטנציאל מסתכם בעונה שמסתיימת במינוס נוראי. שום שמאי לא יוכל להגיד לך כמה שווה הקבוצה או כמה היא תהיה שווה בעוד חמש שעות. מוניטין? מה זה בכלל.

מאחר שאין מחיר אמיתי לצרה הזאת שנקראת מועדון כדורגל ישראלי, נשאר להראל לנסות ולקרוא את השטח, ולטביב רק לבשל את השטח כדי להוריד את המחיר. מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של חתול הרחוב טביב בכדורגל הישראלי ויודע דבר או שניים על עיסוקיו הלא-ברורים, לא יכול להיות מופתע שגם את הקרב מול "איש העסקים" הראל, הוא לקח בהליכה.

מה טוב להפועל? עד כמה שזה עצוב, הסוגיה הזאת לא רלוונטית בעידן הבעלות הפרטית.