זוזי, אירופה

שבוע לא רע לנשיאים במצור: ברק אובמה וניקולא סרקוזי נפטרים מיריבים בדיוק כאשר מתחילה העונה הפוליטית. שניהם ינסו בשנה הבאה להאריך את חוזה השכירות עם הבוחרים. שניהם סבלו נסיגות חמורות בחודשים האחרונים. מפלגותיהם הובסו בבחירות של אמצע הקדנציה. הם שקעו אל תהומות של חוסר פופולריות בסקרי דעת הקהל, כל-כך עמוקים עד שהתמעטו סיכוייהם לחזור ולהגיח.

לאובמה קרה כמובן אוסאמה בן לאדן. בשבוע האחרון הודיעו שני טוענים רפובליקנים לנשיאות, שהם לא יטענו עוד. דונלד טראמפ לא היה מלכתחילה אלא קוריוז מוקיוני, והסתלקותו התקבלה במשיכת כתפיים. לא כן הסתלקותו של מייק האקאבי, מושל מדינת ארקנסו לשעבר, המועמד המועדף של הימין הנוצרי. להאקאבי נשקפו סיכויים מצוינים, לפחות במדינות הדרום, ואולי גם המערב התיכון. הוא החליט שאין לו תעצומות הנפש. הוא ניסה את כוחו ב-2008, וזה הספיק לו.

יומיים אחר כך, בתחילת השבוע, התקרב טוען רפובליקני בולט אחר ליפול על חרבו. למרבה הנוחיות, זה קרה בשידור חי בטלוויזיה. ניוט גינגריץ', היושב ראש לשעבר של בית הנבחרים, מן האנשים החריפים והמשכילים בזירה, שכח שהוא פוליטיקאי שוחר ניצחון, והתנהג כפרופסור באוניברסיטה. הוא חילק ציונים לעמיתיו במפלגה, הוא גינה את יוזמותיהם הכלכליות, הוא גילה הבנה מפתיעה לפחות לחלק מיוזמותיו של הנשיא אובמה - ובאותה ההזדמנות הוא גם התקרב להפליא להסמיך כישלון חברתי לצבע העור (שחור). פרשן ימני בעל מוניטין הגיב מיד: "ניוט מחוסל".

גינגריץ' לא היה הפייבוריט במרוץ הזה. אבל נפילתו האפשרית (הוא עדיין במרוץ), לצד הסתלקות האקאבי, לצד השמועות ששרה פיילין תודיע רשמית על אי-מועמדותה הן חדשות טובות לנשיא. יש סימנים מסוימים שהאוויר מתחיל לצאת גם ממפרשיו של הטוען הרפובליקני המוביל, מיט רומני. רק בינואר היה נדמה שהבחירות של נובמבר 2012 עומדות לספק לרפובליקנים את ההזדמנות הטובה ביותר שלהם זה 32 שנה להוציא נשיא דמוקרטי מן הבית הלבן (ג'ימי קרטר היה האחרון שהוצא, ב-1980). עכשיו מתקבל הרושם שהרפובליקנים אופטימיים פחות.

נשים-שאינן-אשתו

שום דבר לא ישווה כמובן למזלו יוצא-הדופן של נשיא צרפת. אחוזי הפופולריות שלו בסקרים צנחו לחצי הרמה של שני קודמיו, ערב ניסיונם (המוצלח) לחזור ולהיבחר. כל-כך נמוכה היא האהדה לניקולא סרקוזי עד שזה זמן מה מתנבאים המומחים כי אין זה מן הנמנע שהוא לא יצליח להגיע אפילו לסיבוב השני. המועמד החד-משמעי לניצחון היה פוליטיקאי סוציאליסטי ותיק, עם חיבה מיוחדת לנשים-שאינן-אשתו, ועם נהייה טבעית אחרי "החיים הטובים".

את דעתי על פרשת דומיניק שטראוס-קאהן אני מביע היום בטור נפרד, ב-G, מגזין סוף השבוע של "גלובס". כל דעה צריכה הסתייגות ברורה: הוא לא הורשע, אף כי משטרת ניו יורק הזדרזה להצעיד אותו באזיקים לפני המצלמות. יהיו התוצאות המשפטיות של הפרשה הזו אשר יהיו, שטראוס-קאהן חשוב כמת מבחינה פוליטית. זו דעתה החד-משמעית של העיתונות הצרפתית.

מותו הפוליטי אינו מבטיח אוטומטית חיים לסרקוזי, אבל נותן לו סיכוי. הוא היה רוצה למצוא את עצמו בסיבוב השני של הבחירות בהתמודדות עם מרין לה פן, יורשת העצר של הימין הלאומני. בהיעדר מועמד שמאלני, לא תהיה למצביעי השמאל ברירה אלא לקחת גלולות נגד בחילה, ולהצביע בעד סרקוזי, כפי שעשו ב-2002, כאשר הסוציאליסט נשר בסיבוב הראשון.

בניגוד מבורך להסתבכותו של זה המכונה בקיצור DSK, סרקוזי חגג השבוע את האידיליה המשפחתית שלו: אביו של הנשיא גילה, בחוסר דיסקרטיות, שקרלה ברוני-סרקוזי נושאת ברחמה עובר נשיאותי. תינוק בארמון האליזה יכול לדגדג די מצביעים צרפתיים, כדי שינהגו סלחנות באביו.

אומרים שפרשת שטראוס-קאהן מעמידה את כל התרבות הפוליטית הצרפתית בצומת דרכים היסטורי. שני עיתונאים שהקדימו לחזות את הסתבכויותיו של DSK כתבו השבוע ב"לה מונד": "ארצנו סובלת מחוסר הגינות, מהכחשת המציאות, ממחסור בשכל ישר". הם כיוונו את חציהם אל הימנעותה השיטתית של התקשורת הצרפתית מלכתוב על בעיה שהייתה ידועה יפה.

האירופי האחרון?

הפרשה הזו, בלי להתכוון, מעמידה גם את תרבותה של המערכת הפיננסית בצומת דרכים. ההסדרים של ברטון-וודס, לאחר מלחמת העולם השנייה, חילקו את הבכורה במוסדות הפיננסיים הבינלאומיים בין ארה"ב למערב אירופה. כל נשיאי הבנק העולמי היו אמריקנים, כל מנכ"לי הקרן היו אירופים, רובם צרפתים. כאשר הנשיא סרקוזי בחר את שטראוס-קאהן, ב-2007, במחווה מרשימה ליריב פוליטי, הוא קיווה לראות אותו מסתלק מן הזירה לעשר השנים הבאות. נאמר אז ש-DSK הוא האירופי האחרון המתמנה לכהונה הזו, או לפחות האחרון המתנה באופן אוטומטי. גם הקרן, גם הבנק העולמי, יצטרכו להתחיל לשקף את המציאות הפיננסית החדשה, שבה אירופה אינה נותנת את הטון, שבה בכורתה של אמריקה מתכרסמת והולכת.

ההנחה הזו מועמדת במבחן מוקדם מן המשוער, בנסיבות שאיש לא היה מסוגל להעלות בדעתו. האירופים אינם מאושרים. אצלם מתגבשת ההסכמה שאת שר האוצר הצרפתי לשעבר שטראוס-קאהן צריכה לרשת שרת האוצר הנוכחית של צרפת, כריסטין לגארד. אירופי צריך לשבת על כסאו של DSK, בהתחשב בזה שקרן המטבע עוסקת עכשיו ראשה ורובה בהצלת כלכלות אירופיות. זה היגיון קצת מפוקפק, בייחוד כאשר סין ממלאת תפקיד כל-כך בולט במערכת הפיננסית. הסינים כבר נחלצו לעזרתן של כמה ארצות אירופיות במצוקה.

אכן, בא תורה של סין, אם כי יש כמה מועמדים לא-אירופים מצוינים. אחד מהם, שר האוצר לשעבר של טורקיה, בשבתון אקדמי בוושינגטון, הזדרז להודיע שהוא מוכן. אחרים, בהם סגן יושב ראש ועדת התכנון של ממשלת הודו, נוהגים מידה גדולה יותר של ענווה. המועמד הטוב ביותר, אולי, מכהן בנשיאות הבנק המרכזי של ארץ קטנה בשוליים המזרחיים של הים התיכון.

שוקעת, מושפלת

הבנק העולמי פרסם השבוע סטטיסטיקה מעניינת: בתוך 15 שנה, חצי הצמיחה הכלכלית בעולם תתרחש בשש ארצות מן הליגה השנייה לשעבר: ברזיל, סין, הודו, אינדונזיה, דרום קוריאה ורוסיה. "שום מטבע יחיד לא ישלוט עוד במערכת המוניטרית הבינלאומית" (הדו"ח המלא, worldbank.org/gdh2011). לשון אחר: זוזי-נא במטותא, אירופה.

שקיעתה היחסית של אירופה אינה מפתיעה עוד איש. היא עניין אובייקטיבי בהחלט, תוצאה של דמוגרפיה ושל סחר חופשי. מאורעות 2008 החישו אותה, כאשר שמטו את הקרקע מתחת לכמה מהנחות היסוד של חזון האחדות האירופית. נפילת שטראוס-קאהן כמובן אינה גזורה מאותה יריעה. בהיסטוריה הפיננסית היא תהיה רק הערת-שוליים קוריוזית. אבל היא מעניקה רקע אירוני לשינויים הקוסמיים. השבוע אירופה אינה רק שוקעת, היא מושפלת.

גבר אירופי עשיר בגיל העמידה המתקדם מגייס את שאריות אונו, כדי לתקוף מהגרת אפריקנית בחצי גילו (אם נאמין להאשמות). אילו מישהו צייר קריקטורה כזאת כדי לתאר את השקיעה היינו חושבים שהוא הגזים במידת הוולגריות. נו, באמת, דברים כאלה יכולים לקרות רק בקריקטורות, הלוא כן?

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com