משרד האוצר שוטף לנו את המוח

1. משרד האוצר סיפק השבוע לוועדת הכספים מצגת מרתקת ועמוסת מספרים על מערכת המס הישראלית, שמסבירה בצורה הטובה ביותר עד כמה מדיניות המס, המונהגת על ידי האוצר ו/או הפוליטיקאים שמעליו, מעוותת ולא הוגנת.

■ הכנסות הסקטור הציבורי ממסים הגיעו ב-2010 ל-265 מיליארד שקל, כ-196 מיליארד מסים של הממשלה, 45 מיליארד מסים של הביטוח הלאומי וכ-24 מיליארד שקל מסים של הרשויות המקומיות. אלו ההכנסות שמשמשות את הממשלה והרשויות המקומיות למתן שירותים לאזרח - רווחה, בריאות, חינוך, שירותים עירוניים וכדומה.

■ נטל המס עלה מ-31.4% תמ"ג ב-2009 ל-32.6% תמ"ג ב-2010. העלייה מוסברת בעיקר במסים שהממשלה גובה. במילים אחרות, וכפי שכל אזרח מרגיש זאת, הטייקון הגדול מכולם, המאיים מכולם - ממשלת ישראל - החליט לפשפש בכיסם של האזרחים ולהוציא משם עוד יותר.

■ משקל המסים העקיפים בישראל (מע"מ, מס קנייה, דלק, סיגריות וכדומה) כאחוז מהתוצר ב-2008 היה מהגבוהים בין מדינות OECD. אנחנו במקום השלישי ה"מכובד", אחרי מקסיקו וטורקיה, ולפי ההתפתחויות בשנתיים האחרונות, יש סיבה טובה להאמין שכבשנו את המקום הראשון והמפוקפק.

משרד האוצר יכול, במידה מסוימת של צדק, לטעון שנטל המס הישיר בישראל כאחוז מהתוצר הוא מהנמוכים בין מדינות OECD, וכך נוצר קיזוז או איזון: מסים עקיפים מאוד גבוהים לעומת מסים ישירים מאוד נמוכים. אלא שזו בדיוק הבעיה של הממוצעים - בממוצע אנחנו באמצע, אבל מה ההשלכות של הממוצע על השכבות החלשות, על שכבות הביניים ועל השכבות העשירות יותר? ההשפעות מנוגדות בתכלית.

מסים עקיפים הם מסים רגרסיביים - מסים המוטלים על ההוצאה ללא התחשבות בגודל הכנסות האזרחים - ולכן פוגעים באופן משמעותי הרבה יותר בשכבות החלשות ובשכבות הביניים; לעומת זאת, הפחתת המסים הישירים היטיבה באופן משמעותי הרבה יותר עם השכבות החזקות והעשירות יותר.

התוצאה הסופית הייתה שהפחתת המסים הישירים לאוכלוסיות הביניים והחלשות לא הצליחה לקזז את העלייה במסים העקיפים, ולכן הכנסתן הפנויה פחתה בעוד שהכנסתן הפנויה של השכבות החזקות יותר גדלה. בקיצור, הפערים מתרחבים.

■ שיעורי מס החברות בישראל הם בין הנמוכים ביותר בעולם, ואלה עוד אמורים לרדת מ-24% כעת ל-18% ב-2016 (בהנחה שהרפורמה תתממש) ולהפוך לגן עדן לתאגידים. ההכנסה הפנויה של התאגידים כתוצאה מהורדת המס אינה עוברת חס וחלילה (גם) לכיסם של העובדים - הרי שכרם הריאלי הולך ונשחק בשנים האחרונות - אלא מגדיל כמובן את הכנסתם הפנויה של בעלי השליטה באמצעות דיבידנדים ודמי ניהול שמנים יותר. שוב, הפערים מתרחבים והולכים.

■ ולבסוף, הביטו בטבלה המצורפת, המראה את התפלגות אוכלוסיית השכירים לפי מדרגות מס ומעודכנת ל-2011. פרסמנו טבלה דומה ל-2008, ומאז לא חלו תמורות גדולות: קרוב למחצית מהשכירים אינה מגיעה לסף המס.

הטבלה מספרת סיפור גדול נוסף - במדרגות השכר שנעות בין 8,660 שקל לכ-40 אלף שקל, שנהוג לכנותן "מעמד הביניים" (מדובר, יש להדגיש, בשכר של אחד מבני הזוג ולא בהכנסה הכוללת של שני בני הזוג, במקרה ששניהם שכירים ועובדים).

שכירים ממעמד הביניים משלמים מסים ישירים, כולל בריאות וביטוח לאומי, בשיעורים שנעים בין 35% ל-45% (!) מהכנסתם. תוסיפו לכך את העלייה במסים העקיפים ואת השחיקה בשכר הממוצע לשכיר בארבע השנים האחרונות, ותקבלו תמונה עגומה שבה ההכנסה הפנויה של השכבות החלשות ומעמד הביניים מצטמצמת והולכת מצד אחד, ומתקשה להתמודד עם העלייה בסל הצריכה הממוצע של משק הבית מצד אחר.

 התפלגות האוכלוסייה לפי מדרגות המס

2. נוח מאוד לאוצר שהמצגת, המציירת מדיניות מס לא-הוגנת, תישאר בין כותלי ועדת הכספים ולא תקודם בשיח ציבורי על עוגת ההכנסות של המדינה ואופן חלוקתה. גם באוצר מבינים היטב שמדיניות המס בעשור האחרון הובילה, בין היתר, להרחבת הפערים החברתיים ולחלוקת ההכנסות המעוותת במשק.

גם באוצר יודעים שמדיניות המס תגמלה הרבה יותר את ההון ופחות מדי את העבודה, שהיא הפכה את הכלכלה למגרש משחקים נדיב ומפנק לקבוצות העשירות יותר ולמגרש משחקים מלא מהמורות לשכירים ולעניים.

באוצר יודעים שמסים עקיפים מעיקים על אוכלוסיות רחבות יותר, שאין להן כוח, השפעה או יכולת להתקומם. הם יודעים שמסים עקיפים הם פתרון נפלא לצבירת הכנסות ממשלתיות רק כי קל מאוד לגבות אותם וקשה מאוד להעלים אותם. בכל פעם שאנחנו מתדלקים, למשל, המס עובר אוטומטית למדינה, בלי כאבי ראש של גבייה, בלי התמודדות עם צבא של רואי חשבון ועורכי דין, המגוננים על לקוחותיהם החזקים באמצעות תכנוני מס אגרסיביים.

האוצר מכיר את הפרטים, מכיר את העיוותים ומכיר את האפליות, אבל הוא בוחר לשתוק, ולא רק לשתוק, אלא גם להסיט את האש לעבר העובדים.

ברגע הנכון, איכשהו, קונגלומרט היחצנות של האוצר מדליף לעיתוני החצר שלו תלושי שכר של עובדים בסקטור הציבורי והופך את הסטייקים של העובדים בנמל אשדוד לפרשה ושערורייה לאומית. שומו שמים! העובדים צ'ופרו בארוחת בשר הגונה, מדי פעם, שעלתה כ-6 מיליון שקל בשנה! זה שקול לבונוס שמן שמקבל אחד המנהלים הבכירים בסקטור הפרטי.

רגע, מה לא ברור פה? מה שמותר לתת למנהלים אסור בשום פנים ואופן לתת לעובדים. חבל שאחד מפקידי האוצר לא אוזר אומץ ומדליף היכן בכירי המשרדים הממשלתיים סועדים על חשבון המדינה, באילו מסעדות יוקרתיות הם מבקרים, כמה פעמים הם טסים לחו"ל, לאיזו מטרה, היכן הם מתאכסנים וכמה זה עולה למדינה (ניחוש סביר: הרבה יותר מ-6 מיליון שקל בשנה).

האוצר הצליח בשטיפת המוח שלו, שנמשכת שנים: עובדים הם נטל, הם מכשול, הם מרוויחים "יותר מדי", הם סכנה למשק, הוועדים החזקים הם אסון, אין צורך בעבודה מאורגנת, צריך להפריט-להפריט-להפריט כדי להתייעל, להגדיל את הפריון ולתת שירותים טובים יותר לצרכן.

דוח הממונה על השכר במגזר הציבורי הפך מדי שנה לחגיגה מכוערת ולא הגונה של האוצר, שהפכה ציבור שלם של עובדים לפרזיטים, אוכלי חינם ושודדי הקופה הציבורית, אף שרובם מרוויחים שכר מגוחך ורק מיעוט נהנה מתנאים נדיבים.

שטיפת המוח של האוצר וההדלפות הסדרתיות של תלושי עובדים ותנאיהם הן תעמולה כוזבת ולא ראויה. הפרטת כל מה שזז לא הועילה במיוחד לפריון, להתייעלות ולשירות לצרכן. השירות בחברת החשמל, למשל, טוב באלף מונים מהשירות בחברות התקשורת הישראליות הפרטיות, למרות ועד העובדים החזק שלה שהפך ללעג ולקלס בידי האוצר. זו דוגמה מצוינת לכך שחברה ממשלתית מסוגלת לשרת טוב את הצרכן ועדיין לשמור על זכויות עובדים, בלי הסיסמאות על הפרטה (ואין סיבה שזה לא יקרה גם ברכבת).

מה שהופרט, אגב, לא הועיל במיוחד לאזרחים, אלא הועיל מאוד לאנשי עסקים בודדים שרכשו את השליטה במינוף גבוה ודאגו, אכן, "להתייעל" - כלומר להביא לפרישתם של עובדים שהרוויחו "יותר מדי".

בפעם הבאה שאחד מפקידי האוצר מתכוון לשחרר במין רפלקס בלתי נשלט עוד תלוש של עוד עובד ציבורי כדי לבזותו בעיני הציבור, שיעצור ויחשוב על דמותה של החברה הישראלית: מה הוא מעדיף, ועדי עובדים חזקים, שלעתים עוברים את הגבול ואפילו נותנים לעובדיהם צ'ופרים במסעדות, או חברה מופרטת עם עובדי קבלן שמרוויחים 5,000 שקל בחודש ויכולים רק לחלום על שובר למסעדת סטייקים?