פשוט לא מסוגל להפסיד

אנחנו עדים בתקופה האחרונה להתגלמות האבולוציה של הטניס העולמי. רוג'ר פדרר העמיד סטנדרטים חדשים וגרם לשחקנים כמו סמפראס, לנדל ומקנרו להיראות כבני אנוש. אחרי שחשבנו שיותר טוב מפדרר כבר לא יכול להיות, הגיע רפאל נדאל והוכיח שאפשר לפרק את השווייצרי ואפילו בקביעות, תוך שימוש באמצעים פיזיים ומנטליים מעולם אחר. כשהדרך של רפא לקחת 20 סלאמים נראתה בלתי נמנעת, הגיע (כאילו משום מקום) נובאק דיוקוביץ' עם פתיחת השנה הרצחנית שלו, ניצח את רפא בארבעה גמרים רצופים, כולל שניים על חימר, ובדרך גם גבר על פדרר שלוש פעמים רצופות בדרך למאזן בלתי נתפס של 0-37 מאז תחילת 2011.

הסטריק שקובע דיוקוביץ', מלבד הבאזז שהוא מעורר בענף, הופך אותו ערב הרולאן גארוס למוקד האירועים. מה שלא בטוח ישחק לטובתו. קודם כל הוא הופך אותו באופן טבעי לפייבוריט בגלל התוצאות האחרונות, ויהיה מעניין לראות איך יתמודד דיוקוביץ' עם המעמד החדש שלו, הפייבוריט לזכייה בטורניר גדול, מעמד חדש לחלוטין לשחקן שהיה האופציה השלישית או הרביעית לזכות בטורניר גדול.

וחוץ מזה, כולם יעקבו אחריו ויזכירו לו בכל מסיבת עיתונאים, אחרי ולפני כל משחק, את הסטריק ואת העובדה שהוא צריך להעפיל לחצי הגמר כדי לשבור את אחד השיאים העתיקים של הענף - 42 ניצחונות מתחילת העונה שרשם ג'ון מקנרו ב-1984.

***

בכל קביעת שיא נדיר יש צרוף מקרים של גורמים, חלקם הגיוניים וקשורים לגדולה של ספורטאי וחלקם קשורים למזל או למומנטום. יש גם הבדל בין סטריקים בענפים קבוצתיים לענפים אינדיבידואלים. לארסנל וגם למכבי חיפה היו עונות ללא הפסד שזהו הישג קבוצתי נכבד (פורטו עשתה את זה השנה) ויוצא דופן, לאדווין מוזס בזמנו היה רצף מטורף של 107 ניצחונות בגמר 400 מ' משוכות. אבל מה שמשותף לשיאים הללו הוא העניין וההתרגשות שהם מעוררים. במקרה של ענף הטניס סטריקים כאלו ארוכים הם נדירים ובייחוד בתחילת שנה. הרצף הכי ארוך של פדרר הגדול בתחילת שנה עמד על 16 ניצחונות בלבד. ועד כמה דיוקוביץ' טוב העונה ביחס ליריבים שלו, הנה עוד נתון: המאזן של נדאל השנה, שעדיין מדורג ראשון בעולם, עומד על 6-36 ושל פדרר במקום השלישי עומד על 7-28.

מעבר לעניין הפיקנטי התקשורתי של סטריק, יש בו המון אלמנטים פסיכולוגיים. כמעט כל ספורטאי שמשחק מספיק שנים חווה בקריירה חוויה של רצף ניצחונות יוצא דופן. שיא הניצחונות האישי שלי בסבב היה באביב 1989, כשעשיתי "מעשה דודי סלע", כלומר העדפתי לרדת לטורנירים נמוכים כדי לצבור נקודות קלות ולהחזיר את הדירוג המידרדר שלי. 1988 היתה שנה רעה עבורי, איבדתי המון נקודות והביטחון היה ברצפה. כך החלטתי להירשם לסדרת טורנירים קטנים באנגליה, כשהמחשבה העיקרית שלי בכלל היתה על כך ששלושה מתוך ארבעת הטורנירים יהיו בלונדון ואוכל לקפוץ לראות משחקי כדורגל בליגה האנגלית. בשבוע הראשון הפסדתי ברבע הגמר, אבל אחר כך זכיתי בשלושה טורנירים רצופים, כולל רצף של 19 ניצחונות רצופים, כולם על יריבים בדירוגים נמוכים של 200-400 בעולם. סיימתי את אותו חודש עם מאזן של 24 ניצחונות והפסד אחד, ובתום אותו חודש כבר שיחקתי את הטניס הטוב ביותר בחיי.

הרגשתי טוב טוב מהו סטריק: אם בתחילת אותו חודש שיחקתי טניס הססני וכל ניצחון הגיע עם דפיקות לב, עם כל ניצחון צברתי ביטחון ולקראת סוף החודש כבר ניצחתי משחקים עוד בחימום. אלמנט ההרתעה שיחק תפקיד חשוב, אבל העיקר הוא הביטחון שכל ניצחון נותן לך כשחקן, אפילו אם מדובר בניצחון על שחקן שמדורג נמוך. ניצחון הוא ניצחון והוא התרופה להכל. אחרי אותו רצף ניצחונות בדרג הנמוך חזרתי לסבב הרגיל עם כוחות מחודשים, ואותו ביטחון שנצבר אפשר לי לנצח משחקים גם ברמות הגבוהות. למעשה, לאחר אותו חודש נתתי את שלוש השנים הטובות בקריירה שלי.

***

בכל רצף מהסוג הזה יש משחקי מפתח. אחד כזה היה ללא ספק משחק חצי הגמר בין דיוקוביץ' ואנדי מארי ברומא לפני כשבועיים, משחק שבו מארי עשה קאמבק נפלא, נלחם כמו פועל בניין ושיחק טניס ממש אגדי וכבר הוביל 4-5 במערכה השלישית (עם שבירה) רק כדי להשתנק כמו טירון בנקודות המכריעות. "השיא שלך בצרות", אמרתי לבוס שלי, ג'ון מקנרו, אחרי שדיוקוביץ' לקח את הנקודה האחרונה של שובר השוויון ועלה לגמר מול נדאל שזכה בטורניר ברומא בשש השנים האחרונות. "אם הוא ינצח את נדאל בגמר, אז השיא שלי באמת בצרות", הוא ענה לי.

הגמר מול נדאל ברומא טרף את כל הקלפים לקראת הרולאן גארוס. קודם כל כי הוא הוריד את רפא מעמדת הבאנקר המוחלט על חימר עליה הוא יושב כבר שנים. אבל היתה בו גם אמירה משמעותית לגבי שינוי אפשרי במאזן הכוחות בצמרת הסבב. "הדבר המעניין בגמר ברומא היה שפת הגוף של נדאל", ציין מקנרו. "היתה נקודה ארוכה אחת במהלך המשחק שרפא פשוט ויתר עליה. לא ראיתי אותו מעולם מוותר על נקודה. מבחינה פסיכולוגית נראה כאילו דיוקוביץ' כרגע שולט במשחקים ביניהם".

 רפאל נדאל, טניס / צלם: רויטרס

ארבעה ניצחונות רצופים על נדאל, כולם בגמר, אומרים לא מעט על רמת המשחק של דיוקוביץ' מאז תחילת השנה. מדובר בזון שאליו נכנס הסרבי, מעין עליית מדרגה בכל האלמנטים שהופכים טניסאי למושלם - טכניקה, פיזיות, חוסן מנטלי ומגוון חבטות שמאפשר לו לשנות את הטקטיקה בהתאם ליריב, אבל בעיקר ביטחון וזרימה. אפשר להבחין באיזה שקט פנימי של מישהו שהניצחון זורם לו בעורקים. מבחינת טניס נטו, השיפור העיקרי הוא בעיקר בהגשה השנייה שהפכה יותר יציבה ואגרסיבית ומאפשרת לו לשלוט בנקודה גם אם החטיא הגשה ראשונה.

אבל לא פחות מההגשה השינוי הגדול הוא בפן המנטלי. דיוקוביץ' תמיד היה שחקן חזק בראש, אבל היו לו נפילות בריכוז ואיבודי עשתונות שבהם הדם הסרבי החם שלו היה בעוכריו. נדמה שהשנה הוא הגיע לבשלות שמאפשרת לו לחסל יריבים בלי להניד עפעף. יש לו ביטחון של שחקן שיודע שהוא הולך להיות מספר אחת בעולם. אחרי שהיווה שק החבטות של פדרר ונדאל במשך שנים' נראה שהוא פיצח את שני השחקנים שהשאירו אותו בצל. "בוא לא נשכח שנדאל בכושר מצוין", מוסיף מקנרו, "אולי הוא לא באותו כושר של השנה שעברה אבל הוא בהחלט בכושר של מספר אחת בעולם וכמעט ולא מפסיד משחק, ופתאום להפסיד לאותו שחקן ארבע פעמים ברציפות - זה ממש לא היה צפוי. דיוקוביץ' פשוט משחק טניס מעולם אחר, הוא משחק כרגע בלי פחד, הולך על הקווים והכל נכנס. זה מדהים ומהנה לראות".

שינוי נוסף שניתן לראות אצל דיוקוביץ' הוא בסגנון הטקטי. השיפור הפיזי שעבר מאפשר לו להתמודד שווה בשווה עם נדאל בקרבות מהקו האחורי. למעשה, דיוקוביץ' הוא זה שמכתיב את הקצב ברוב הנקודות, לעתים עם סבלנות אין קץ, כאילו כדי להוכיח לרפא שהוא לא מפחד ממרתון. לא מעט שחקנים שלמדו את נדאל מעדיפים לחבוט מולו דווקא למרכז המגרש ופחות לפינות המגרש. רפא מהיר מאוד ומגיע כמעט לכל כדור, וכשהוא חובט כדורים מפינות המגרש זה מאפשר לו לייצר זוויות חדות עם הכדור שפותחות את המגרש ומאפשרות לו להכתיב את הקצב. ברגע שלוקחים מנדאל את הזוויות, ניטל העוקץ ממשחקו.

עוד משהו שדיוקוביץ' עושה מול נדאל במפגשים האחרונים זה היכולת "לזהות את הרגע הנכון", וכשזה מגיע הוא פותח בסדרת התקפות אגרסיבית ללא פשרות ששמה את נדאל במצב של הגנה. בכל הזדמנות שיש לו דיוקוביץ' מתקיף את הקווים והולך על כל הקופה, זהו טניס עם דרגת סיכון גבוהה אבל בכושר הנוכחי וברמת הביטחון שלו כרגע הוא מסוגל להפציץ עם דיוק של מילימטרים בלי לטעות כמעט. זהו טניס עתידני, קשה להאמין שיש כזה דבר בכלל.

***

כשאני שואל את מקנרו על הרצף שלו מ-1984 הוא עונה במפתיע: "למען האמת, אני לא ממש זוכר הרבה משחקים ספציפיים מהרצף. מה שאני כן זוכר זה שנכנסתי לתנופה וצברתי ביטחון ומומנטום עד שהגעתי למצב שבו הכל הלך לי, מעין הרגשה שאתה יודע שאין כוח בעולם שיכול לנצח אותך. בתקופה ההיא אליפות אוסטרליה היתה בדצמבר והתחלנו את השנה עם סדרת טורנירים באולמות שהיה המשטח הכי טוב שלי, וכשהגענו לעונת החימר כבר הייתי עם 5 טורנירים רצופים שבהם זכיתי. בעזרת המומנטום והביטחון שצברתי המשכתי את הרצף עד גמר הרולאן גארוס שם הפסדתי ללנדל אחרי שכבר הובלתי 2-0 במערכות. זה היה ההפסד שקטע את הרצף, אחד ההפסדים הכואבים בחיי".

האם הוא ישמח אם דיוקוביץ' ינפץ את שיאו? "יש פה קצת עניין אישי כי פדרר ורפא ניפצו כמעט כל שיא אפשרי, וזה אחד האחרונים שנשאר לי. כפרשן טלוויזיה וכאיש טניס אני שמח שהשיא שלו מעורר עניין בציבור, שבירת שיאים כזו מעוררת את כל הענף וזה מבורך. אם נובאק ישבור את השיא שלי זה יהיה נפלא לענף. אני מניח ששיאים נולדו כדי שישברו אותם, אני כבר אמצא דרך להתמודד עם זה", הוא מוסיף בחיוך.

ואז לפני שאנחנו נפרדים, מזכיר מקנרו עוד אנלוגיה מתקופתו שאולי בכל זאת תנחס את דיוקוביץ'. "תכתוב בכתבה שלך שדיוקוביץ' צריך להיזהר. הטוב מחמש מערכות זו חיה אחרת. אני נפלתי מול לנדל בגמר ואת זה כולם זוכרים. מה שלא זוכרים זה שבהכנה לפאריז ניצחתי את לנדל שהיה מספר אחת בעולם ושחקן החימר הטוב בעולם פעמיים, פעם אחת בדיסלדורף וגם בפורסט הילס בניו יורק. אבל ברולאן גארוס בטוב מחמש מערכות זה לא היה אותו דבר. לכן כל מה שאני אומר, שזה עוד בכלל בכלל לא בכיס של דיוקוביץ'".