צריך להעלות את שכר הרבנים

ההחלטה להעלות את שכר רבני הערים החדשים בישראל מוצדקת. העליהום התקשורתי סביב עצם ההחלטה נע בין דמגוגיה ורדיפת סנסציה, לבין רשעות לשמה. אין שום סיבה שהרב הראשי של ישוב מסוים ישתכר חצי משכרו של היועץ המשפטי באותו ישוב, או משכרו של מנכ"ל העירייה.

הרב הראשי הוא סמל

רב ראשי הוא לא רק בעל תפקיד חשוב, הוא גם סמל. הוא סמל במדינה שבה אין תחבורה ציבורית בשבת, במדינה שבה הנישואים עוברים אך ורק ברבנות, במדינה שבה אנשי עסקים עולים לרגל אל חצרותיהם של הרבי איפרגן או הרב פינטו. יורדים על הברכיים כדי שילטפו את ראשם. ופתאום, באותה מדינה, מתקוממים על כך ששכר הרבנים עולה. רוצה לומר: אי אפשר לנתק את שכרם של הרבנים מהמעמד שהם זוכים לו בחברה. ההשוואה לעובדים סוציאליים או למורים מגוחכת. נסו להיזכר כמה פעמים זילזלתם במורה, וכמה פעמים הפגנתם יראה בפני לבוש שחורים בעל זקן.

הבעיה היא בדרך. מגיע הממונה על השכר במשרד האוצר לדיון בוועדת הכספים של הכנסת, ומודיע בחגיגיות על העלאה ממוצעת של 146%. הכול סוכם, הכול גמור, בלי הרבה תקשורת, בלי הפגנות, בלי כל הספינים של האוצר. "תיקון עיוותים", ככה קוראים לזה עכשיו במשרד. זה אותו אילן לוין שהסית נגד עובדי נמל אשדוד, על כך שקיבלו שובר למסעדה כתמריץ מיוחד על הכפלת מספר המכולות שהם פורקים במשמרת אחת.

אותו אילן לוין שקרא לרופאים השובתים: "אל תרצחו בשביל תוספות שכר". פתאום אילן לוין לא מדליף לתקשורת תלושי שכר. הרי משרד האוצר אלוף בזה. הכתבים מקבלים במייל שורה של טבלאות אקסל על השכר הממוצע של אותו סקטור שהעז לבקש תוספת שכר. איכשהו הטבלאות האלה גם תמיד מנופחות, כי כל תוספת אפשרית כמעט נכנסת פנימה. דמי הבראה? חלק מהמשכורת.

שלא יקחו כסף על חתונות

פתאום, האוצר לא דורש רפורמה. מילת המפתח לתוספות שכר משמעותיות. המורים רוצים 40% יותר? שייתנו עוד שעות בכיתה, עוד שעות תגבור. גם הרופאים רוצים? שיחתימו שעון נוכחות, שמומחים יבצעו תורנויות כמו מתמחים. הכול, אגב, מוצדק. זכותו הבסיסית של עובד לדרוש תגמול ראוי לעבודתו, כשם שזכותו האלמנטרית של מעסיק לדרוש תמורה ראויה. וראו זה פלא, הרבנים לא מתבקשים לתת תמורה.

ולא שאין להם מה לתת: אפשר ורצוי היה לדרוש מהם שלא לגבות כספים על עריכת טקסי נישואים למשל. לבצע בפעם הראשונה אכיפה בעניין. הרי אחת הטענות המרכזיות של האוצר כנגד הרופאים, היא שציבור הרופאים לא צריך תוספות שכר גבוהות משום שהם מרוויחים יפה ב"עבודות נוספות" אחר הצהריים, הן בקופות החולים והן במרפאות הפרטיות. אפשר היה לדרוש גם מהרבנים לחדול מהערות גזעניות בתמורה לתוספות השכר. להפעיל סנקציות כספיות במקרים כמו אלה של רבה של צפת, שאסר על השכרת דירות לערבים.

אנחנו רק פקידים, אומרים תמיד באוצר. אנשים, שליחים אפילו, שעושים יום ולילה למען הקופה הציבורית. פוליטיקה זה לא בשבילנו. את הפוליטיקה אנחנו משאירים לפוליטיקאים. אנחנו יודעים להגיד מה טוב למשק, מה טוב למגזר הציבורי, איך אפשר לייעל ובכמה. נו, אז הם אומרים. בפועל, משרד האוצר הוא המשרד הפוליטי ביותר. מספיק להתבונן ביחסים המצוינים שלו עם סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, ששימש בעבר כיו"ר ועדת הכספים. הטריקים תמיד היו ידועים: אתם (החרדים) תתמכו בקיצוץ, אנחנו נחוס על הקצבאות. זה אותו משרד אוצר שיזם חוקים עוקפי בג"ץ, בכל פעם שפסיקת העליון לא נראתה לו.

עניין של טיימינג

בהסתדרות הרפואית לא היו יכולים לחשוב על עיתוי טוב יותר. ההודעה על העלאת שכרם של רבני הערים החדשים נמסרה בשיאו של מאבק הרופאים, ובשיאו של עימות חסר תקדים בין הצדדים למו"מ.

סגן שר האוצר, יצחק כהן, בעצמו רב וח"כ מטעם ש"ס, מתראיין כל יומיים לאמצעי התקשורת וטוען שהרופאים משקרים, מסיטים את דעת הקהל, שאין סיכוי לחתום איתם על הסכם. הרבה מהטענות של האוצר מוצדקות בהקשר של הרופאים, אלא שבכל פעם שכהן יתראיין מעתה בסוגיה הזאת, ישאלו אותו על שכר הרבנים. איך זה קרה, לאן נעלם האוצר הלוחמני. ולמרות שאפשר לראות בכך דמגוגיה, בזמן מו"מ דמגוגיה בהחלט יכולה לעזור. דעת הקהל חשובה מאוד במאבקים כאלה, ובזירה הזאת הרופאים צברו כעת עוד כמה נקודות.