טיפשי לא להסתכל על דוגמניות רזות

אומרים שכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו. ולפיכך גם אם נערה אחת תימנע מלפתח הפרעות אכילה קטלניות כתוצאה מהחוק שזכה לכינוי "חוק הפוטושופ", הרי שיוזמי החוק עשו דבר טוב. אבל מבט עמוק יותר בחוק הזה מעלה שאלות על מהותן של אידיאות בתרבות שלנו, ובמבט כזה, עושה רושם שהשלכותיו הפילוסופיות של החוק הזה עלולות לגבות מחיר לא מבוטל.

ראשית אבהיר כי כמי שמנהל כמעט בכל חייו הבוגרים מלחמה בקילוגרמים עודפים, אין לי שום בעיה עם כך שבפרסומות יוצגו אנשים מלאים יותר, מה שבוודאי יקטין את הפער החזותי ביני לבין "הגבר האידיאלי" (בהנחה שיש גבר כזה). אלא שהפער הזה, בין המצוי לרצוי, הוא נשמת אפה של החברה המערבית.

חלק גדול מהפמיניסטיות, למשל, טוענות כי הסיבה העיקרית לריבוי הפרעות האכילה בקרב נשים לעומת גברים היא העובדה שאפילו בחברה המתקדמת יחסית שלנו, לגבר יש יותר אפשרויות לפצות על מינוס בסעיף המראה: מעמד, רכוש ועוד הם חלק מהדברים שעשויים להפוך גם גבר רחוק משלמות מבחינה פיזית-אסתטית, למושך יותר.

אני דווקא זורם עם זה, אך אבוי: בעיתון שאתם מחזיקים בידיכם כרגע תוכלו למנות בקלות עשרות גברים מקושרים ועשירים ממני, אז אנה אני בא.

יתרה מזאת: אם חוסר נוחות פיזית עלול לדרדר מישהו להפרעות אכילה, הרי שחוסר נוחות כלכלית עלול לדרדר בקלות לפשיעה על מנת לסגור את הפער הזה ביתר קלות. אז מה נעשה? נאסור על דיווחים על החיים הטובים של האלפיון העליון כתרופה מקדימה לפשע?

כמי שעימד לא מעט שערי מגזינים בחייו, אני רוצה להסב את תשומת-לב המחוקקים לכך שמרבית האנשים שמופיעים על שערי מגזינים הם לא רק חטובים יותר מכלל האוכלוסייה, אלא גם יפים יותר.

אין לי סטטיסטיקה בדוקה, אבל אני מניח שיש לא מעט אנשים שנגרם להם נזק בלתי הפיך כתוצאה מניתוח פלסטי שנועד ליישר אף נשרי, לעבות שפתיים או להגביה את עצמות הלחיים - אז אולי נאסור בכלל על פרסום היופי עצמו, מכל סוג שהוא? ומה בקשר לאנשים שמופיעים בטלוויזיה, רובם ככולם מאופרים? אולי נאסור גם על האיפור?

ועוד משהו: עיון קל בחומר התעמולה שמפרסמים חברי הכנסת לקראת הבחירות מעלה כי רבים מתצלומיהם רוטשו ביסודיות בידי "פלסטיקאי פוטושופ", כדי שייראו יפים יותר בעיני הבוחר - ובינינו, הנזק שעלול לגרום פוליטיקאי שהצליח לעבוד עלינו בעיניים, תרתי-משמע, עלול להיות קטלני בהרבה מאשר הפרעת אכילה.

פעם הייתה זו הכנסייה שביקשה לחנך לצניעות מעושה, לא רק כדי למנוע מהאדם את חטא החמדנות, אלא בעיקר כי מאמינים שפלי-רוח הם צאן מרעיתו הנוח של מי שהוא מספיק מושחת מוסרית כדי לטעון שהוא מייצג את אלוהים עלי אדמות.

הזמנים השתנו, ואת מקומם של שרלטני הדת תפסו פוליטיקאים ליברליים לכאורה, שבשם איזו תקינות פוליטית סהרורית עוד יחזירו את כולנו לימים חשוכים.