החרב והקיר

לאט-לאט גוועות הפרות הקדושות, גם הבהמות הטמאות. מי זוכר שההתנגדות ל"מדינה אש"פית" עמדה פעם במרכז הקונצנזוס הלאומי? ומה יהיה אם אש"ף יתנער מן הטרור ויכיר בישראל? אה, "אז אש"ף לא יהיה עוד אש"ף", רווחה תשובה אחת לפני 30 שנה. קשה להאמין איזו רוח שטות וסופיסטיקה נשבה אז, ואילו כמויות של אנרגיה לאומית התבזבזו. במקום לשקוע בדיונים נוקבים על העתיד, ישראלים נאלצו להאזין לחכמולוגים, אשר האמינו כי קריצותיהם מוליכות שולל את העולם כולו.

פרה קדושה אחרת הייתה ההצעה החגיגית לפתוח משא ומתן עם כל בן שיח ערבי, מחוץ לפלסטינים כמובן, "ללא תנאים מוקדמים". האומנם אפשר להעלות משהו יותר הגיוני על הדעת? רק אנשים לא רציניים, או לא כנים, מסוגלים לדחות הצעה כזאת, בייחוד כאשר אלה המציעים אותה מחזיקים בנכסים טריטוריאליים יקרים, ומסוגלים להגן עליהם.

ב-1973 היה למצרים שר חוץ ששמו היה מוחמד חסן א-זאייאת. עיתונאי שאל אותו מדוע ממשלתו אינה נענית להצעה לשאת ולתת "ללא תנאים מוקדמים". השר המצרי התחכם. הוא ניסה להפוך את הקערה על פיה. "סירובה של ישראל לסגת אל קווי 1967 הוא-הוא התנאי המוקדם", הסביר ד"ר א-זאייאת. אנוואר א-סאדאת נפטר ממנו בסמיכות זמנים למלחמת יום הכיפורים.

יונה צחורה ואושוויץ

ישראל לא הזדרזה להיפטר מחכמולוגיה, אם כי חלק מהם הצליחו להיפטר מחכמולוגיותיהם. משה דיין, אשר הודיע באמצע יוני 1967, "אנחנו מחכים לטלפון מן הערבים", התחיל לחייג בעצמו, אם כי רק עשר שנים אחר כך. האיש שהעניק סמי הזיה לישראל ב"טובה שארם א-שייח' בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח'" סלל את הקרקע לנסיגה כללית מסיני.

האומנם "משא-ומתן ללא תנאים מוקדמים" היה אי-פעם יותר מפעלול של יחסי ציבור? מותר להטיל ספק. אבא אבן, יונה צחורה מן היונים הצחורות, פיזר את הערפל זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר הכריז שקווי 1967 הם "גבולות אושוויץ". מוטב לזכור שהוא אמר את זה רק 22 שנה לאחר אושוויץ, כאשר לניצולי שואה היו עדיין ילדים קטנים, והם היו עדי שמיעה לסיוטי הלילה של אבא ושל אימא. הכול ידעו מה זו אושוויץ, בלי מצעדי חיים, בוודאי בלי מטסים של חיל האוויר מעל כבשני בירקנאו.

לא ברור אם נשמע בארץ אי-פעם דימוי נפסד יותר וקטלני יותר. אין זאת אומרת שאי-אפשר לטעון ברצינות ובעמקות נגד גבולות 1967, מסיבות אסטרטגיות, או היסטוריות, או נוסטלגיות. אבל כריכתם בהשמדה ודאית של העם היהודי הייתה מעשה של חוסר אחריות היסטורית. יוניותו של אבא אבן מילאה תפקיד שולי בתולדות המדיניות הישראלית. "גבולות אושוויץ", לעומת זאת, עיצבו השקפת עולם, גם אצל עשרת אלפי באיה של ועידת אייפא"ק בוושינגטון, בתחילת השבוע.

"ירווה לו משפע"

לפני שנתיים, כמי שכפאו שד, נאלץ בנימין נתניהו להודיע כי אמנם תהיה מדינה פלסטינית (גם אם מפורזת, מפוררת, מוקפת וכנועה). הוא תקע בזה את המאכלת בעומק מעיה של הפרה הקדושה. בשבוע שעבר, אצל ברק אובמה, ראש הממשלה שחט את הפרה הקדושה האחרת. הוא הודיע שלא יהיה משא ומתן בלי תנאים מוקדמים. על-פי כל אמת מידה ידועה, הודעה שישראל לא תיסוג אל גבולות 1967 היא תנאי מוקדם.

אל תתלוננו עליו. הוא רק סיכם בפומבי את מה שכל קודמיו עד אחד עשו בסדרה ארוכה של קריצות. הייתה אולי מידה של צדק היסטורי במחוות נתניהו בלשכה הסגלגלה. הוא עשה מה שכל ראשי המחנה הלאומי ניסו לעשות מאז יסדו זאב ז'בוטינסקי ובן-ציון נתניהו (ועוד כמה אחרים) את המפלגה הרוויזיוניסטית. הם לא רצו הסדרים, הם לא רצו פשרות; ובניגוד לראשי תנועת העבודה, הם גם לא רצו להעמיד פנים שהם רוצים.

גם כאשר ז'בוטינסקי חזה ארץ הרמונית, שבה "ירווה לו משפע, מאושר בן ערב, בן נצרת ובני", הוא הקדים לזה, באותו השיר הקצר עצמו, את המלים "אם ארצי דללה וקטונה / היא שלי מראשה עד קיצה: / משתרעת מים ישימונה, וירדן - הירדן באמצע / שתי גדות לירדן: זו שלנו - זו גם כן" (1930).

כנותו של ז'בוטינסקי זכתה להערכה מעניינת אצל ערביי פלשתינה-א'י המנדטורית. כאשר ראש בית"ר ניהל את הקרב האחרון נגד בן-גוריון על השליטה בתנועה הציונית, ב-1935, עיתון ערבי ביפו כתב שאדרבא, יגבר ז'בוטינסקי, מפני שהוא אומר את האמת; יגבר - ואז תתהפך בינינו החרב (זה לא ציטוט, אלא פרפרזה. הסתמכתי כאן על זיכרוני, אולי לא דייקתי. טעות, לעולם חוזר).

מילה אחת קטנה

יצחק שמיר לא היה בשום פנים אידיאולוג. הוא היה ונשאר קצין מבצעים עד אחרון ימיו הפוליטיים. אבל הוא האיש שאמר, לפני 30 שנה, "עלינו להגיד מילה קטנה אחת, 'לא'". והוא אמנם חזר ואמר. ניסיון לשמוע מפיו תיאוריה היסטורית לביסוס האינטואיציות שלו לא הניב תוצאות מרשימות. אבל הוא היה חדור הכרה שמלחמת העצמאות של ישראל נידונה להימשך עשרות שנים, אולי מאות שנים; שהכרה בקיומה תהיה תוצאה של השלמה עם המציאות, לא של פשרה ושל ויתורים. מה נשאר עוד לעשות חוץ מאשר להגביה את קיר הברזל?

השיג-ושיח הפוליטי בארץ זולג טריוויאליזציות. אולי מפני שאני משכשך את רגליי בפוטומק אני מודה שהגילויים הסנסציוניים על התנהגותה של שרה נתניהו אינם גורמים לי התרגשות מיוחדת. מה שלא כן הניסיון להבין מה נמצא בעומק לבו של בנימין נתניהו.

לפני שנתיים הייתה שורה של אנשים בשמאל, או לפחות בשוליים הליברליים של המרכז, אשר האמינו לדיבורי הבחירות של מר נתניהו על חזונו המדיני הנועז. מה בדיוק הביא אותם להאמין, אינני יודע. לא היה שום דבר ברקורד שלו שרמז על אפשרות כזאת. אלוף בן מה"הארץ" אפילו תרם אז רשימה לגיליון יום א' של ה"וושינגטון פוסט", והודיע בה כי נתניהו השתנה מעיקרו, "הוא איש אחר". אינני מזכיר את זה לצורך הקנטה, כולנו רבי טעויות, גדולות וקטנות.

אני מציע לעומת זאת לחזור אל הדיון בשאלת הליבה: מה הוא רוצה באמת. אי-אפשר להתייחס ברצינות אל התשובות, "להישאר בשלטון", או להניח את דעתה של גב' שרה, או לא למנוע את ילדיו מלהתחצף אליו בנוכחות אורחים בכירים. לא ייתכן שהוא מחשיב את מאזן הכוחות במרכז הליכוד, או את התקוטטותו הנצחית עם סילבן שלום-ואין-שלום, או את דעתה של חברת הכנסת ציפי לבני יותר ממה שהוא מחשיב את נצח ישראל.

הוא מאמין במשהו, בטוח שהוא מאמין במשהו. אני מאמין שהוא מאמין במשהו. אדם אינו נמצא בפוליטיקה מפלגתית במשך 24 שנה מבלי להאמין במשהו. עכשיו אין עוד מנוס מלהניח שהוא מאמין כי מכאן ואילך תתהפך החרב, כפי שכתב העיתון היפואי לפני 76 שנה.