הישרדות, הגמר האמיתי: משה רונן ואורן גול יצאו לשרוד באלסקה

יוני, 2010. ליד ספסל ניצבים שולחן עגול ומדף עם כלי מטבח ועם מצרכי מזון. אלא שהשולחן חסר רגליים, המושבים נטולי ריפוד והמטבח חצוב בקרחון באלסקה. מי שחצבו אותו בקרחון הם חמישה: אמריקאי, קנדי, יפנית ושני ישראלים, משה רונן, 60, ואורן גול, 40.

"השהייה שלנו כאן הייתה אמורה להסתיים אתמול", כתב רונן ביומנו, "אך ראות גרועה ושלג כבד שירד ביומיים האחרונים לא מאפשרים למטוס קל לנחות בין הרכסים ולהחזיר אותנו לטולקיטנה (Talkeetna), העיירה שממנה יצאנו להרפתקה".

מטפסים מרחבי העולם המתינו במאהל צבעוני שהלך ונפרס סביבם. בעוד חלקם ממתינים להתבהרות כדי לנסות ולהעפיל לפסגת המקינלי (ההר הגבוה ביותר בצפון אמריקה, 6,200 מטרים גובהו), אחדים ירדו ממנה זה עתה, ורבים אחרים ירדו מבלי שיכלו לה.

"ערב קודם, אורן ואני עברנו לקיצוב בכמויות האוכל - חצי קופסת סרדינים, חצי כריך, שליש חטיף אנרגיה - כהיערכות לשהייה נוספת בשטח", כתב רונן ביומנו. "איש אינו מנסה אפילו לנבא מתי נצא מכאן. שעות, אולי ימים? רק אספקת מים אינה מטרידה אותנו, כי אנחנו מוקפים בקרח, קרח ועוד קרח. כך עומדים להסתיים להם שמונת ימי הקורס שלנו למיומנויות תנועה בשדות קרחוניים ולהישרדות באקלים הארקטי".

ליפול לסדק בקרחון

תשכחו מהרפתקאות ההישרדות בחופים עם סלבס, מדקלי קוקוס ומנערות בביקיני. כל אלה הם מסיבת תה חיוורת לעומת החוויות שעברו משה רונן ואורן גול באלסקה. כמה ימים קודם לכן הם טיפסו לפסגת ה-Control Tower, הר שגובהו 2,700 מטרים.

"שלוש לפנות בוקר. ג'ייסון, המדריך הראשי, מוביל את הקבוצה הראשונה של ארבעה חניכים רתומים לחבל, ומסמן בדגלונים את הנתיב כדי שניתן יהיה לאתר את הדרך חזרה גם בתנאי ראות קשים. יפי הטבע נספג ברגשות. הכול לבן ושקט, תחושה של שלמות. מעת לעת מפירות את השקט מפולות שלגים ברכסים סביבנו, אך הן אינן מהוות איום של ממש. נעים קדימה רתומים לחבל, מטרים אחדים מאחד לשני, עמוסי תרמיל, ציוד עגינה ופריטי חילוץ, עם גרזן ביד אחת ומקל הליכה בשנייה".

הם למדו עצירה עצמית בעת גלגול במדרון - על הגב, על הבטן, עם הראש למעלה ולמטה, בתרגולת של גרזן לקרח, חזה לקרח, תקיעת כפות רגליים עמוק בקרח, ונעיצת מסמרי נעלי הפלסטיק בקרח.

"למחרת אנחנו מתרגלים חילוץ מסדקים בקרחון. 'נפילה', צועק אחד מאיתנו, ו'נופל' לסדק קרחוני (באנגלית crevasse) עם קירות אנכיים בעומק של עשרות מטרים. עכשיו תורי ליפול. אני תלוי בין שמיים וארץ בתוך קניון הקרח. תצורות הסדק המפתיעות, הגוונים של תכלת וכחול, המרקם האנכי של הקרח ותחושת הקור הם חוויה בלתי נשכחת. מדי פעם החבל מנתר בפתאומיות כלפי מטה. התחושה הדי מפחידה הזו נוצרת משחרור קל של החבל, כשהגרזנים שתקעו חברי הקבוצה בקרח מוחלפים בעוגני יתדות מאלומיניום. חברי הקבוצה משתחררים בזה אחר זה מנעיצתם בקרח, מוסיפים טבעות וגלגיליות, ומקימים בכך מערכת מנוף שבאמצעותה ימשכו זה את זה מתוך הקניון בקריאות 'משוך', כאילו הם מתחרים במשיכת חבל".

איש אינו חושב לוותר על חוויית ההשתלשלות לתוך הסדק הקרחוני. "אנחנו מתאמנים שוב ושוב, ובתום התרגול מרגישים שאם יקרה משהו אמיתי נדע היטב מה לעשות בסופו של יום. בעצם, אין כאן סוף ליום. בתקופת הקיץ השמש הצפונית אינה שוקעת לרגע, ובמשך תשעה ימים רצופים אנחנו מסירים את המשקפיים רק בשק השינה".

קצה גבול היכולת?

משה רונן, אל"מ (במיל') בתותחנים, בעבר מנכ"ל של חברות שונות, בהן דפי זהב וערוצי זהב, עושה כעת לגופו ולנפשו, כפי שהוא מגדיר זאת. הוא מתנסה בגלישת מצוקים, בטיפוס הרים, לומד פסיכולוגיה ומוזיקה, עסוק בנתינה לקהילה, ובזמן שנותר - חבר בדירקטוריונים של כמה חברות.

"זה התחיל מכך שרציתי לטפס על הר אלברוס Elbrus ברוסיה, ההר הגבוה ביותר באירופה, שנמצא ברכס הקווקז על גבול גיאורגיה. פניתי לחברת Alpine Ascents, ושם אמרו לי שכדי לטפס איתם אני צריך לעבור קודם כול קורס למיומנויות תנועה בשלג ובקרח. גם העובדה שטיפסתי את המון בלאן לא הרשימה אותם. אז נרשמתי לקורס".

חברו לחוויה, אורן גול, הוא אינסטלטור עצמאי. "אורן ואני מטיילים כבר כמה שנים בשבילי הארץ בקבוצת מטיבי לכת, ומתוך ההיכרות הצעתי לו להצטרף ולהתנסות לראשונה בסביבה קרחונית וארקטית". גול: "כשרונן הציע לי להצטרף, ביקשתי כמה ימים כדי לחשוב. אחרי עשר דקות הודעתי לו שאני בפנים. אלסקה זה משהו שאני נמשך אליו מילדות. כישראלי, מה ראיתי? קצת שלג בחרמון? פה הוא ירד עלינו שלושה ימים בלי הפסקה, בעוד אנחנו לומדים איך להתנהג בו, לבנות מחסה ולשרוד".

היו רגעים קשים, בעיקר בדרך לפסגת ה-Control Tower. ככל שהעפילו השלג נעשה רך ועמוק. "השלג כה רך, שרק כשהוא בגובה הברכיים הנעל זוכה למעמד יציב יחסית", כתב רונן ביומנו. "אני מקפיד ללכת בתוך העקבות של ג'ייסון המדריך, כי אין ללכת אלא בנתיב שנבדק כנטול סדקים תחתיו, אך ככל שאנחנו מתקדמים אני שוקע יותר. השלג מגיע לג'ייסון לאמצע הירך, ולי כבר עד למותניים. אני מתרומם על הידיים כדי לאפשר את הצעד הקטן, וחוזר חלילה. אני חווה אתגר מסוג חדש ולא מוכר, שבו כל צעד קדימה מקנה תחושה מתסכלת של צעד אחורה. הישרדות זו אולי מילה קצת גדולה, אבל למדתי בפעם המי יודע כמה שהדברים הכי פשוטים אינם טריוויאליים, ומצד שני מה שנראה כקצה גבול היכולת אינו באמת כזה".

גול: "אני בכושר מצוין, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שצעדתי בקרמפונים (crampon, מתקן מפלדה המורכב על נעלי טיפוס הרים ומונע החלקה בזמן טיפוס על שלג וקרח). גם לא ידעתי מה זה טיפוס בעזרת חבל. הייתה נקודה שבה אמרתי לעצמי, 'זה קשה, אבל אתה חייב להתגבר'. מצד שני, שמחתי על הקושי הגופני, ובעיקר על האתגר המנטלי. היינו הכי טירונים בקטע של הטיפוס בחבל, וזו הייתה הזדמנות לבחון את עצמי. ההתמודדות עשתה לי טוב".

סלט ירקות בשלג

היו גם לא מעט צחוקים, בעיקר סביב עניין הבישולים. "אני לא יודע לבשל אפילו אורז", מחייך גול. "יצאנו מצוידים בכל מיני מתכונים, אבל היינו שני לא-יוצלחים במטבח. האמריקאים בכלל נדהמו משני הישראלים, שמכינים לעצמם סלט ירקות עם שמן זית בשלג". רונן: "רק עם מי השתייה לא הייתה בעיה. את גושי הקרח חיממנו בסירים, הכנו תה ומילאנו את התרמוסים. מה שנמשך בבית דקות ספורות בקומקום, ארך כאן אמנם זמן רב, אבל היה לנו תה חם לשתיית לילה, וגם ללגימת בוקר לפני שמוציאים את האף מהאוהל".

והיה גם הפן האנושי. "באופן טבעי בהתנסויות מהסוג הזה נוצר הווי חברתי מיוחד. עם היפנית היו לנו שיחות נפש באוהל, לצד כפפות, גרביים, כובעי גרב ושאר פריטים שתלינו לייבוש".

עם תום המסע, בעודם מחכים לשיפור בתנאי מזג האוויר, נשמע לפתע מעבר לרכס הקרוב רעש מנוע של מטוס קל. "הוא פילח את העננים והתקרב למשטח שבו הנחית אותנו לפני יותר משבוע. פרץ של שאגות שמחה הדהד בין ההרים. מגובה אדיר השקיפה עלינו פסגת המקינלי - אתגר מסדר גודל אחר גם למסיימי קורס ההישרדות שלנו. הרגשנו התרוממות רוח.

"לראשונה אחרי למעלה משבוע התיישבנו על מושב שאינו מקרח, ונקשרנו שלא בחבל. המטוס ניתק מהקרחון אל בין ההרים. נוף המצוקים המבצבצים מהשלג התחלף בנהרות שופעים ובצמחייה ירוקה, ולקראת הנחיתה במראות שכבר הספקנו לשכוח - בתי מגורים ותכונת אדם. עם זקן בן שבועיים אנו מהרהרים רק בדבר אחד - המקלחת במלון".