הכיבוש משחית

ליידי גאגא מאמינה בכיבוש. אלבומה השני ועתיר הלהיטים, מאופיין בסתירה חריפה בין מסריו המילוליים הליברליים למסריו הצליליים השמרניים: בעוד המילים מדברות על העצמה עצמית, על עצמאות, ועל קריאה לגאווה בזהות שלך, תהא זו אשר תהא, הרי שהן עטופות בצלילי מוצר תעשייתי מהונדס בקפידה שדווקא מטשטש כל עדות לעצמאות, למקוריות, לטביעת צליל ייחודית. העמדת מקבץ שכזה של להיטים שוטפי מוח היא משימה מאד קשה, וגאגא וצוותה בהחלט עמדו ביעד.

אבל אלו להיטים שלמרבה הצער קשה לחוש מה עמד מאחורי בריאתם מעבר לשאפתנות, הנחישות, הדורסנות, והלהיטות להוציא לפועל את תאוות כיבוש העולם, לפחות עולם הפופ, של הליידי. כמו בעבר, סביר שהלהיטות שלה תדביק מיליונים. אבל "נולדתי ככה" מתקשה ליילד חוויות רגשיות, משום שאין בו אפילו רגע אחד שלא מאמין בכוחנות, אף רגע של הרפיית האצבע על ההדק, של נשימה מתונה, ושל עונג שאינו מופק תחת איום של קנה לרקה. פחות משגאגא מזדהרת כיצרנית מקורית של פופ סוחף, המכונה שלה כמעט ואונסת אותך להצטרף לאקט ההתלהבות ההמוני. והאופי האלים של האלבום, שלכאורה נסתר בתכנים, מתקיים גם באופן הגשתם. בטקסטים, מעודדי ערכים חיוביים ככל שיהיו, אין ערך מוסף מלבד פמפומי קלישאות בלתי פוסקים. וזה כואב יותר בצלילים. שם גאגא, זמרת מצוינת ויוצרת פופ בעלת כישרון גבוה בהרבה מהממוצע, עושה הכול כדי לנצח בנוק-אאוטים דווקא בזירה שגודשות כוכבניות פופ אחרות כמו קייתי פרי, קשה וריהאנא.

עצוב שגאגא נצמדת לסאונד שהשתלט גם עליהן ועל הבלק אייד פיז: דאנס-פופ מהסוג הקטלני ביותר לתחנות רדיו ולרחבות המוניות, שמאופיין בעיקר בהפקות ברוטליות שנטולות דקויות, חללים לנשימה, מעודנות או כל סממן אנושי אחר. גאגא מארחת פה את הגיטרה של בריאן מיי מקווין, הלהקה שמשיר שלה לקחה את כינויה האמנותי, וגם את הסקסופון של קלרנס קלמונס מה"אי סטריט בנד" של ברוס ספרינגסטין. אבל מה שמבדיל בינה לבין כוכבי-על כקווין וספרינגסטין הוא היעדר חותם אישי מוזיקלי מובהק משלה בהמנוניה להמונים. אני מדבר רק על האוזניים, כן? ברור שבכל הקשור לדימוי, למראה, למניפולציות פנטסטיות בתקשורת הישנה ובמדיות החדשות, גאגא עובדת טוב ומבריק ומרשים יותר מכל אמן פופ אחר.

התהילה חשובה יותר מהתוכן

בשבוע שעבר מגזין "פורבס" בחר בה כידוענית המשפיעה ביותר בעולם, ו"נולדתי ככה" צפוי להמשיך את כיבוש תשומת הלב המערבית שגאגא וצבאה מנהלים כבר כמעט ארבע שנים. אבל בעוד שהאלבום כנראה יחנוך פרק חיובי במסע התקשורתי-כלכלי-חברתי שלה, נדמה שמוזיקלית הוא ייזכר כזניח. מבחינה זו גאגא מייצגת נאמנה את העידן שבו התהילה חשובה יותר מהתוכן, ואולי משום כך ניתן לחוש הבנה להחלטתה לשים בצד כלי עבודה כמו ביטוי אישי, טעם ייחודי, צניעות או אינטימיות ולהקפדתה הנחרצת להכות באוזניים כל הזמן, בכל הכוח, בכל הפטישים.

גאגא צריכה את הפופ שלה הכי גדול, הכי נוצץ, הכי צעקני, והכי מתוקשר. ולפחות בינתיים, ולהבדיל מכוכבי פופ תקשורתני-על בתרבות ההמונים שקדמו לה, גאגא נמנעת מלהשתמש גם בחיוניות, קסם, הומור, חושניות, תשוקה ועצב שיחטאו ולו בשנייה אחת של בריחה מהנוסחאות הכי שחוקות. אבל, שוב, את הנוסחאות היא מפליאה ליישם בדייקנות ובדקדקנות. הלטינו-פופ ב"אמריקנו" עשוי להיות ללהיטה הכי גדול, ו-Fashion Of His Love הוא רטרו-אייטיז חזק, וכאמור, להיטים ממש לא חסרים כאן. אם "נולדתי ככה" היה מוצר מבית כוכבנית אחרת שעובדת ברדיפה אחר כיוון הרוח ולא בהובלה ובהנהגה שלה, הוא היה מצטייר כעבודה שתממש היטב את מערך הציפיות ממנה. אלא שדווקא מכיוון גאגא, הלכאורה נועזת, מתעמתת, מרדנית, עצמאית, משוחררת יצירתית, מנהיגת תרבות ודוגמה ומופת לכת המיליונים שמעריצים אותה, ניתן לצפות לשירים שמדי פעם יבליחו בהם גם רגעי חסד שנמלטים מלפיתת החנק של היצר הממומש בכזו הצלחה: היצר לכבוש כמה שיותר אוזניים בכמה שפחות זמן.

"נולדתי ככה" לא יחבל בהיקף תשומת הלב העולמית שתוקדש לגברת בשנה-שנתיים הקרובות, ומי שקיווה לירידתה המהירה מהבמה העולמית ייאלץ להתבדות. אבל "נולדתי ככה" מותיר במקומן את הסתירות שבין גאגא הדמות לשירים שלה: כדי למגנט תקשורתית היא נתמכת בפופ הכי משעמם שיש, ואת לחני הפזמונים המוחצים ובאמת מאד קליטים שלה היא מגישה בהפקות שמרניות, לא נועזות, הכי בטוחות שניתן. אנחנו נמשיך לדבר על גאגא, ובינתיים זו פעילות יותר מתגמלת מאשר אשכרה להקשיב לה. צריך לקוות שבעתיד היא עוד תיצור מוזיקה שתהיה לא פחות מסעירה מהתנהלותה הציבורית.