דמוקרטיה, לא ג'ורדניזם

לברון: אני לא רוצה להיות מייקל

בספרו המעולה "מצוינים", העיתונאי המעולה מלקולם גלדוול מנסה ומצליח לשכנע שהצלחה אינדיבידואלית יוצאת דופן, בכל תחום בחיים, היא פחות תוצאה של גאונות מולדת ויותר תוצר של אקולוגיה. על אותו משקל אפשר לומר שהאקולוגיה של לברון ג'יימס בשבע השנים הראשונות שלו ב-NBA, קליבלנד קאבלירס, כפתה עליו לצמוח בדרך שאמנם הביאה לו תהילה, אבל במובן מסוים נגדה את ה-DNA שלו ויצרה עיוות בתפיסה ובציפייה של הציבור ממנו.

בקליבלנד, בגלל צוות מסייע שהחולשה שלו נחשפה העונה (המאזן הגרוע בליגה: 19-63), ג'יימס נדרש להיות ורסיה (פחות מוצלחת, זה ברור) של מייקל ג'ורדן. בשש העונות הראשונות שלו בליגה ג'ורדן קלע 29.3, 43.7, 35.7, 36.3, 34.8 ו-36.7 נקודות למשחק בפלייאוף. בסדרת הפלייאוף הראשונה שלו, נגד וושינגטון בעונת 2005/6, ג'יימס קלע 35.7 נקודות למשחק. שנה אחר כך, במשחק 5 של גמר המזרח נגד דטרויט, ג'יימס קלע את כל 25 הנקודות האחרונות של קליבלנד וסיים עם 48. במשחק 7 של גמר המזרח נגד בוסטון ב-2007/8 הוא קלע 45 נקודות.

הידיעה שכדי לנצח משחק פלייאוף הוא חייב לייצר הופעה ג'ורדנית הכריעה את ג'יימס בשנתיים האחרונות שלו בקליבלנד. במשחק 6 של גמר המזרח נגד אורלנדו בעונת 2008/9 ג'יימס היה אפאתי ברבע האחרון וקליבלנד הודחה. בעונה שעברה ג'יימס קלע רק 15 נקודות בהפסד הביתי לבוסטון במשחק 5 של חצי גמר המזרח. התקשורת כיסחה אותו והוציאה לו מוניטין של עילוי כדורסל של פעם בדור שחסר את המנטליות הפלדתית של ג'ורדן כדי להיות יורש ראוי. בקיץ נמאס לג'יימס והוא העביר את עצמו למיאמי.

במיאמי ג'יימס מוכיח שהוא יכול להיות דומיננטי (כמעט) כמו ג'ורדן, אבל בדרך שלו. במשחק 3 בגמר המזרח נגד שיקגו השבוע, ג'יימס זרק רק 13 פעמים (סיים עם 22 נקודות, 10 אסיסטים ו-6 ריבאונדים) ועדיין היה, בהפרש עצום, השחקן הכי דומיננטי על המגרש. הוא שלט בקצב, הכניס את כריס בוש לזון (בוש קלע 34 ב-13 מ-18 מהשדה), עירב את כל השחקנים כשהיתרון של מיאמי היה גדול מספיק, וקלע כל פעם ששיקגו התקרבה מדי. ג'יימס כמובן עדיין יכול להשתלט על משחק בסגנון ג'ורדני: בסדרת חצי הגמר נגד בוסטון היו לו שני משחקים של 35 נקודות, שבאחד מהם (משחק 4 שבדיעבד הכריע את הסדרה) הוא קלע את 10 הנקודות האחרונות של מיאמי. אבל האינסטינקט של ג'יימס הפוך: הוא רוצה למשול באופן דמוקרטי, לא דיקטטורי. והוא לא מקבל על זה מספיק קרדיט.

דירק: אם צריך, תהרוג אותו

דירק נוביצקי מקבל עכשיו, בעקבות סדרה לא פחות ממונומנטלית נגד אוקלהומה סיטי בגמר המערב, את הקרדיט שמגיע לו כאחד הסקוררים הגדולים בתולדות הכדורסל. אייברי ג'ונסון, שאימן את דאלאס בין 2005 ל-2008 והוביל אותה לגמר ה-NBA בעונת 2005/6, אמר פעם לנוביצקי: "אם יש עליך שמירה משולשת, תמסור מדי פעם; כשיש עליך שמירה כפולה אני רוצה שתקלע; וכששומרים עליך אחד על אחד - תהרוג אותם". שזה פחות או יותר מה שנוביצקי עשה בקאמבק הפסיכי של דאלאס במשחק 4 באוקלהומה שלשום.

נוביצקי קלע 12 נקודות (מתוך 40) בריצת 2-17 של דאלאס, שחזרה מפיגור 15 ארבע דקות וחצי לסיום וכפתה הארכה בדרך לניצחון 105-112 ויתרון 1-3 בסדרה. "הוא קלע שלשה עם יד בפנים, אתה לא יכול להביא שמירה כפולה על זה", אמר מאמן אוקלהומה סיטי סקוט ברוקס. "הוא הסתובב על הרגל הלא נכונה, היתה יד על הפנים שלו, הוא קלע. הוא קלע זריקה בלתי אפשרית נגד שמירה כפולה על קו הבסיס. הוא פשוט השתלט על המשחק".

הדרך שבה נוביצקי משתלט על משחקים מאוד שונה מהדרך של ג'יימס, והשוני הזה יהיה אחת מעלילות המשנה בנרטיב המרכזי של סדרת הגמר הצפויה בין דאלאס למיאמי: ההתנגשות בין החדש לישן. דאלאס היא המודל הישן של קבוצת NBA - סופרסטאר אחד וחבורה של שחקנים טובים מאוד סביבו. מיאמי מייצגת את עידן חבירת הכוכבים שהתחיל עם בוסטון (קווין גארנט-פול פירס-ריי אלן) והמשיך עם הניקס (אמרה סטודמאייר וכרמלו אנתוני). דאלאס היא השריד האחרון להגמוניה של הקבוצות המבוגרות בליגה (הגיל הממוצע של החמישייה שלה הוא 32.4) אחרי שסן אנטוניו, בוסטון והלייקרס גורשו. מיאמי מובילה את הדור הצעיר ומאחוריה שיקגו, אוקלהומה סיטי וממפיס. דאלאס מנצחת בגלל יסודות כדורסל (קליעה, מסירה, התקפה עומדת מהוקצעת). מיאמי מנצחת בגלל אולטרה אתלטיות. קשה לבקש יותר מסדרת גמר.