ההיסטוריה נרשמת ממש עכשיו

1. זו בסך הכל היתה עוד תצוגת דומיננטיות שמאפיינת את ברצלונה הנוכחית. שוב שחקני היריב מתרוצצים כמו עכברים על אסיד מסביב לכדור אבל לא מצליחים להתקרב אליו - שחקני בארסה מסרו 667 כדורים מוצלחים לחבריהם, בדיוק של 86%, בזמן שהחבר'ה של מנצ'סטר יונייטד הסתפקו ב-301 מסירות מוצלחות (ב-72%).

וכאן נכנסה לפעולה המתודה הידועה: שחקני יונייטד מאבדים כוח פיזי, אורך רוח ויכולת להתנגד לכתישה. הם עוברים התשה שמונעת מהם לייצר איום כלשהו על השער (בכל המשחק בעטו האדומים רק פעם אחת למסגרת - באותה התקפה שגם הסתיימה עם הגול של וויין רוני). בצד השני, ברצלונה חותכת שוב ושוב את שחקני ההגנה חסרי החמצן בריאות של יונייטד, ובועטת 12 פעמים למסגרת (8 מהבעיטות - מתוך הרחבה או בסמוך אליה).

תוכנית המשחק הקבועה של ברצלונה המשיכה לתקתק כמו שעון: יונייטד נותרה חסרת אונים ועושה מה שכל קבוצה תחת אונס של ברצלונה מנסה לעשות - לפרק רגליים. 16 עבירות ביצעו שחקניו של אלכס פרגוסון, לעומת 5 בלבד של ברצלונה.

זו בסך הכל היתה עוד תצוגת דומיננטיות שמאפיינת את ברצלונה הנוכחית. ברצלונה הגיעה לממדים ג'ורנדיים ופדרריים של שליטה בענף שלה. זה הוכח אתמול מעבר לכל ספק: הטאטוא הקליל של מנצ'סטר יונייטד, אלופת הפרמיירליג (הליגה הטובה בעולם) וקבוצה בעלת DNA אירופי מושרש, שאמורה לפחות על הנייר להוות אתגר רציני ביותר לברצלונה, מסמן שליטה טוטליטרית בענף. לא היו אלו ולנסיה או ארסנל שברצלונה מחקה אתמול בגמר ליגת האלופות.

2. פול ווילסון כתב ב"גרדיאן" ש"שחקני הקישור המזדקנים של מנצ'סטר יונייטד צריכים לפרוש, אבל ממש לא אלכס פרגוסון". הדברים האלו נכונים, כי אי אפשר להאשים את הסקוטי בכישלון אתמול. בואו רק ניזכר איזו קבוצה הוא הביא לגמר האלופות: קבוצה שמשחקים בה מייקל קאריק, דארן פלצ'ר, פארק ג'י סונג ופול סקולס. קבוצה שהחלוץ הכי פורה שלה העונה, צ'יצ'ריטו, שיחק בעונה הקודמת בגוודלחארה במקסיקו. קבוצה שהוגדרה במהלך העונה על-ידי פרשנים באנגליה כ"בינונית" ו"אפורה", קבוצה שכבר מיצתה הרבה מעבר ל-110% מהפוטנציאל שלה. קבוצה שצברה העונה בפרמיירליג 80 נקודות בלבד - הכי מעט מבחינתה בשש השנים האחרונות. להביא קבוצה כזאת לגמר הצ'מפיונס זה חתיכת הישג. להתמודד בגמר בכבוד מול ברצלונה? זו כבר משימה בלתי אפשרית.

השליטה המוחלטת של ברצלונה במגרש אתמול יוצרת אולי את הרושם שפרגוסון היה יכול לעשות קצת אחרת את ההתאמות הטקטיות שלו. ואולי לא: הוא בסך הכל כשל איפה שמוריניו, ונגר, אנצ'לוטי, ואן חאל, הידינק וכל מיטב המוחות של הכדורגל העולמי כשלו בשנים האחרונות. הוא בחברה די טובה. ואולי בגלל זה הוא גם היטיב לתאר באכזבתו המרה אמש, ש"מעולם לא שיחקנו נגד קבוצה ברמה הזו".

3. ומאחר שברצלונה כבר מזמן נוגעת באטמוספירות אחרות, נשאר רק העיסוק הפופוליסטי: האם מדובר בקבוצה הטובה בכל הזמנים?

מבחינת כדורגל נטו ברצלונה המציאה משהו שעדיין לא נראה. ה"טיקי-טאקה" שלה הוא מהפכה טקטית עצומה, אולי הגדולה בהיסטוריה של הכדורגל, אולי יותר משמעותית מה-WM, הקטאנצ'יו והליברו. אבל לברצלונה ישכחו בסוף את הכל: את האסתטיקה, את המהפכה הטקטית, את הדומיננטיות. מה כן יזכרו לה? את מה שההיסטוריה הכי אוהבת לזכור - תארים. ורק על-פיהם יקבעו את עוצמתה ההיסטורית.

לג'ורדן זוכרים בעיקר את שש האליפויות המדהימות שלו בבולס - ולא את הפייד-אוואי הבלתי עציר שלו. על אותו משקל, אף אחד לא יסלח לברצלונה אם השליטה הבלתי נתפסת שלה בכדורגל העולמי תסתיים אחרי שלוש שנים בלבד תחת פפ גווארדיולה, ושתי זכיות בלבד בליגת האלופות.

קשה להעריך כמה זמן תחזיק השושלת הזאת והאם היא תצליח לאסוף מספיק תארים כדי באמת להיחשב לדבר הכי גדול שהיה אי פעם בכדורגל. אבל לא יהיה מוגזם לשער ששעון החול של השושלת הזאת כבר התהפך: צ'אבי, האדריכל של כל העסק (היה אחראי אתמול לקרוב מ-20% מסך המסירות המוצלחות של בארסה), כבר בן 31. בעוד שנתיים הכדור יפסיק להשתחרר לו באותה מהירות מהרגל; ליאו מסי, המוציא לפועל העיקרי של העסק הזה, הגיע העונה לשיא שאפילו לו יהיה קשה להתעלות עליו (53 שערים ב-55 משחקים בכל המפעלים); פפ גווארדיולה, הקבלן, לא מוכן לחתום על חוזה של יותר משנה אחת נוספת במועדון ומדבר על רצון לאתגר חדש ולבחינת היכולות שלו באנגליה.

ויחד עם כל האיומים המקצועיים האלו, ממשיך לרחף המצב הכלכלי הבעייתי של המועדון, שעל-פי הדו"חות של 2009/10 נאלץ להתמודד עם חוב עתק של 442 מיליון אירו. העניין הזה אמור להציק לברצלונה הרבה יותר מבעבר, אם לוקחים בחשבון את הקשחת הרגולציות הפיננסיות הצפויה של אופ"א על הכדורגל האירופי בעשור הקרוב.

אבל גם אם ברצלונה לא תצליח להפוך לאימפריה שבולעת תארים במשך שנים ארוכות, אנחנו נזכור אותה תמיד. בכל זאת, הקבוצה הזאת תגרום לנו לנצח להסתכל אחרת על כדורגל. ברצלונה מודל 2008-2011, יחד עם נבחרת ספרד האדירה של שלוש השנים האחרונות הגדושה בשחקניה של בארסה, יצרו אידיאל בכדורגל שמעתה כולם ינסו להפיל אותו. קל זה לא הולך להיות.