רונית ידעיה: "הספרות הישראלית היא מקום חי, יצרי ומעניין"

רונית ידעיה (59) נולדה בשנת 1952 בשם רונית שפר, סופרת ישראלית, אמנית פלסטית וציירת. למדה בבית הספר לאמנות חזותית בניו-יורק ושבה לישראל ב-1976.

בשנת 2005 הקימה יחד עם בעלה עודד ידעיה את בית ספר מנשר לאמנות שבו היא משמשת ראש המחלקות ללימודי כתיבה ולאמנות פלסטית. נשואה ואם לשתיים. מתגוררת בתל-אביב. מספריה: "ואקום" (1995), "קטלוג" (1997), "עור" (2001), "שוש" (2005). ספרה החדש, "שכן טוב", יצא בהוצאת כתר.

- איזה בית קפה אהוב עלייך במיוחד, ומדוע?

"בכל בוקר עודד בן זוגי ואני, שותים קפה ב'לאב איט' במקווה ישראל פינת ברזילי בתל-אביב, כי הקפה טוב (אורגני), האווירה והשירות טובים (אורן ואחרים) והוא ממוקם בדרך ל'מנשר לאמנות' - מקום העבודה של עודד ושלי - לשם אני ממשיכה ברגל והוא על אופניו. בימים שאני כותבת, אנחנו נפרדים ואני חוזרת הביתה. בימי 'מנשר', הישיבה בקפה הופכת לישיבת עבודה ובימי הכתיבה אנחנו משתדלים לא לדבר על ענייני עבודה או פוליטיקה, אלא רק על דברים נחמדים - לנקות את הראש".

- מי היית רוצה שיישב בשולחן הסמוך אלייך?

"אלפרידה ילניק. סופרת מיוחדת שכותבת כתיבה פרובוקטיבית ונוקבת על החברה האוסטרית והגרמנית, על קלישאות בשימוש ההמון, על נורמות וערכים שאנשים שבויים בתוכם, על סקס שקרים ושיעבוד למגדר. טקסטים בוטים ברוטליים ומופלאים".

- מיהם הסופרים האהובים עליך ביותר?

"המעניינים והמאתגרים לקריאה בעיני הם: יואל הופמן, אמנון נבות, יובל שמעוני, אלפרידה ילניק, וילאם פוקנר, קתי הקר, אלן רובגרייה, מרגרט דיראס, ת. ק. בויל, קורמאק מקארתי נורית זרחי והדור הצעיר של הכותבים שלנו: עינת יקיר, דביר צור, הגר ינאי, שמעון אדף ואחרים. אלה סופרים שלא מסתפקים בחזרה על נוסחאות של כתיבה מסורתית אלא לוקחים סיכונים וחוקרים ומנסים אופנים אחרים של כתיבה, גם אם הם לא יזכו לככב ברשימות רבי-המכר".

- מה מעורר בך השראה?

"בטלה ובהייה, רגעים של שכחה עצמית ושכרון חושים בסרטים, במופעי מחול ובתערוכות אמנות".

- איזה ספר ילדים אהוב עליך במיוחד?

"ספרים על חיות, אני אוהבת חיות מכל מין וצורה, זוכרת שנהניתי במיוחד מ'פיט נוסע לאמריקה' - כבר לא זוכרת את סוג החיה, אולי סנאי, 'לאסי שובי הביתה' קרע את ליבי, אבל כל חיה עושה לי את זה. גם אהבתי את 'קופיקו'. אני נזכרת עכשיו גם ב'דני דין', 'טרזן', 'עשרים אלף מייל מתחת למים' ועוד ספרי הרפתקאות וגם יתמות שאהבתי".

- מהו הספר האחרון שקראת, שהשאיר עליך את רישומו?

"'מסך הטורטייה' של ת. ק. בויל. ספר על זוג מהגרים בלתי חוקיים ממקסיקו, שמנסים לשרוד את החיים האכזריים בלוס-אנג'לס, וזוג יאפים מקומי, שנתקל בהם באקראי - האמריקאי דורס את המכסיקני ביציאה מחניון.

ספר על מהגרי עבודה ואזרחים מקומיים שמנסים להגשים חלומות בלתי אפשריים. ספר שמדבר גם על המציאות הקשה של האנשים השקופים אצלנו והיחס אליהם. מעורר מחשבה ומעולה".

- למי היית שמחה לצותת?

"לילדים בני שלוש, ארבע שמשוחחים על כל מה שעובר להם בראש, בלי פילטרים וצביעות (בדרך כלל), על יחסי כוח, פחדים, שנאות ואהבות, האכזריות וחוסר האונים של עולמם הממוזער וציטוטים תמימים, מוצאים מהקשרם, מעולמם של הגדולים. גם ב'שכן טוב' אני מתחקה אחרי עולמם המילולי של ילדי הגן, וההתאכזרות לחברתם סיוון, שאביה נעלם מביתו".

- את בעיר זרה. לאן תלכי?

"למוזיאון, בעקבות החינוך לאמנות והשנים שביליתי מול כן הציור. חומרי הגלם לכתיבתי מורכבים מדימויים ולא רק ממלל. קל לי יותר לקלוט ייחוד של מקום במבט, שימוש בשפה חזותית אופיינית ודגשים של אוצרות מקומית, מאשר ברפרוף בכתבי עת וספרים. כזרה בעיר, אני נתקלת במכשול של דקויות השפה והסלנג שאיני בקיאה בו ולכן אני גם לא מספיק קשובה אליו".

- תני לי המלצה לספר טיסה.

"בדרך-כלל בהמתנה לטיסה קשה לי להתרכז בקריאה ולכן איני נהנית מספרי טיסה. אני בוהה באנשים ובמתרחש ומשוטטת בשדה התעופה. דיוטי-פרי אמרנו?".

- מה דעתך על מוספי ספרות וכתבי עת ספרותיים בארץ?

"יש בארץ חיים ספרותיים שוקקים, הרבה כתבי עת לשירה וסיפורת, שיחות על ספרות בבלוגים ובבתי קפה. הספרות הישראלית היא מקום חי, יצרי ומעניין. שמחה לקחת בו חלק, הן בניהול מחלקת הכתיבה ב'מנשר' וטיפוח יוצרים צעירים והן בפרסום טקסטים משלי".

- מה היית משנה או מוסיפה בלימודי הספרות בבתי הספר בישראל?

"קצת יותר תשוקה לספר ולכתיבה מצד המורים, ותוספת של שיעורי כתיבה ויצירה".

- כיצד נולד ספרך החדש "שכן טוב"?

"ידיעה באחד העיתונים על מותן המסתורי של אלפי קרפדות באגם מסוים בשווייץ, גרמה לי להרהר בנסיבות המוות במקום פסטורלי ונקי כמו אגם שוויצרי. באותו זמן נתלו בסביבה הקרובה למקום מגוריי מודעות על אדם שנעלם. בתצלום הוא נראה אדם רגיל, אם יש כזה דבר, מהיישוב, קצת אפרורי. גופתו התגלתה לאחר כשבועיים בצד מסילת הרכבת. עד היום איני יודעת מה קרה שם. שתי התעלומות העסיקו אותי, חיפשתי דרך לקשור בין הבלתי קשור והבלתי פתור: ההיעלמות שלו והמוות ההמוני של הקרפדות. אחר כך הגיע טכנאי מכונות כביסה שהתוודה על אהבה אסורה, כפי שהוא כינה אותה, שנמשכת כבר עשור, לגננת מהאזור, והכול התחיל להתחבר לי בראש: מוות, קרפדות, היעלמות, בגידה, סקס ואהבה אסורים. והספר יצא לדרך ...".

- איזה ציטוט מספר כלשהו זכור לך במיוחד?

"מתוך 'מסך הטורטייה' של בויל: 'ואז האיש חייך, או ניסה לחייך. קרום של דם נדבק לשיניו המחודדות והוא הסיר אותו בלשונו. 'כסף?' לחש, ומולל באצבעות ידו הפנויה'".

- למה את מתגעגעת?

"פשוט, לאנשים שאהבתי ואינם. אני פחות מתגעגעת לדברים הצפויים כמו תום ילדותי, התפיסה הראשונית של העולם וכו', כי בזיכרוני, בגילויים הראשונים על העולם משולבים גם גילויים על אכזריותו הבלתי נתפסת של המין האנושי. והמוות".