העולם "המופלא"

בזמן האחרון אני מוצא את עצמי יותר ויותר עומד מול אנשים ששואלים אותי, "תגיד, הבן שלי מאוד כישרוני, כדאי ללכת על זה?". "זה", כלומר, להתחיל את מסע הייסורים הזה של לנסות ולהיות טניסאי מקצועני. השאלות האלו גרמו לי בשבועות האחרונים לחזור לרגעים הראשונים שלי, לנקודה שבה הכל התחיל. ואם להיות אמיתי: הרוב המכריע של הזיכרונות העלו בי זיעה קרה.

אז הנה רשימת תיוג שעשיתי ביומיים האחרונים לרגעים שאני עברתי, וכדאי שכל אבא או אמא יהיו מודעים אליהם לפני שהם רואים בחלומותיהם את הבן שלהם עושה הרים של כסף ומפרנס את כל המשפחה.

***

נתחיל מהסוף. הגשמתי את החלום שלי להיות מקצוען. אבל החלום שלי נראה בימים אלו ככה: בגיל 24 אני עדיין גר ברחובות ומסתדר עם אבא שלי באוטו משותף.

גיל 6, החניה מתחת לבית, המקום שבו אבא התחיל ללמד אותי לשחק. מאחר ואבא שלי הוא קצת רחוק מהמודל של ריצ'ארד וויליאמס, לא עברו חודשיים והוא העביר אותי להתאמן במועדון ברחובות. מהר מאוד גיליתי לראשונה את משמעות המושג פריפריה בישראל: מאחר וטניס "אמיתי" בישראל הוא דבר שמתקיים רק במרכז (כל המאמנים הטובים נשאבים רק לשם), נאלצתי בגיל 7 לעבור למרכז הטניס ביפו. מבחינה פרקטית זה אומר ילד בכיתה ב' שנוסע 5 פעמים בשבוע ליפו. בגיל 8, כיתה ג', כבר החלו "אימוני השש בבוקר" 3 פעמים בשבוע - מה שאומר נסיעה לפני הזריחה ליפו, חזרה לבית הספר ברחובות, ואחה"צ שוב נסיעה לאימון ביפו. מגיל 10 התמחיתי בניהול חיים באוטובוס: הייתי נוסע בשני אוטובוסים ליפו, מחליף בגדים על האוטובוס בספסל האחורי ואוכל ארוחת צהריים על האוטובוס. 7 שנים חייתי על אוטובוסים ונסיעות יומיומיות על קו רחובות-יפו.

השלב הבא היה "תקופת הדלוקס". בכיתה ח' עברתי לפנימייה בוינגייט שם הייתי 3 שנים שהיו בבחינתי הצלת חיים. ישנתי, התאמנתי ולמדתי שם. בשבילי זה היה מושלם אחרי כל מה שעברתי עד אז. כאחד שעבר את זה, אני חושב שזהו הפיתרון הטוב ביותר היום עבור משפחה ישראלית שאין לה את כל האמצעים בעולם. אלא שמהר מאוד שוב, בעצתם של כל מיני אנשים שאמרו לי (ולהורים שלי) ש"אתה חייב לצאת לחו"ל אם אתה רוצה להיות שחקן", מצאתי את עצמי בכיתה י"א עובר לגור באוסטריה לבד, כדי להתאמן אצל אחד המאמנים הכי טובים בעולם, גונתר ברזניק, שהיה בין היתר המאמן של בוריס בקר, עמוס מנסדורף ודודי סלע ועוד גדולים רבים אחרים. שכרתי שם דירה, בישלתי לעצמי, כיבסתי, ובעיקר טיפסתי על הקירות וספרתי את הימים שכל זה ייגמר.

באוסטריה גיליתי שמה שנראה משם מצוין, לא כל כך נוצץ מקרוב. כשאתה גדל בישראל אמנם אתה חווה מגיל צעיר מאוד את כל הרע שיש פה סביב הטניס. את הרמאויות בתחרויות; את חוסר העזרה הכספית למי שלא מדורג בשפיץ; את המקורבים שמקדמים את מי שקרוב לצלחת; את הנטייה לצרות עין. ואז אתה מגיע לחו"ל ורואה שעולם הטניס הוא מכוער להפליא גם מעבר לים: אותן רמאויות, אותו רצון לראות אותך נכשל, ואותן תופעות שמביאות נערים לפרוש ולהיעלם מהענף כמו זבובים.

אוסטריה היתה התקופה השחורה בחיי. אני זוכר ממנה בעיקר לילות של בכי והרבה רצונות לפרוש. הייתי מתקשר הביתה ושומע איך אמא שלי בוכה, כשהיא שומעת אותי בוכה. סטריאו של בכי. אין לי מושג עד היום איך עברתי את זה. לא ידעתי מה זה טניס באמת ומהי עבודה קשה עד שהגעתי לשם. כל הזמן אימונים, אימונים ואימונים, ואז וכשנראה לך שנגמר ואתה גמור - הנה מופיע לו עוד אימון. אני זוכר את עצמי מגיע למצבים שבהם מרוב תשישות הייתי מקיא על המגרש.

עד היום אני שומע את המלה אוסטריה ומרגיש שבא לי להקיא. כנראה שלא סתם נמנעתי מלהגיע לתחרות או למשהו שקרוב לזה במדינה הזאת כבר 6 שנים.

***

ההסתובבות בעולם, כמה שהיא קשה ואכזרית בגיל הצעיר, מלמדת אותך כמה דברים. למשל, שהמצב שלך בנוער או הדירוג שלך בתקופה של פרו-מקצוענים לא אומרים כלום לגבי העתיד. שיחקתי בנוער באופן שווה בשווה מול שחקנים כמו גאל מונפילס, ווילפריד טסונגה ומרקוס בגדאטיס. איפה הם היום ואיפה אני, כולם יודעים.

אתה לומד שהעולם הזה מלא בשרלטנים. אנשים שמציעים לך סמים, כדורים ואבקות וכל דבר שלא יהיה, ומבטיחים לך שרק ככה תוכל להתגבר על הקושי הפיזי. כך שאם אני מסכם את רשימת התיוג שלי לגבי הדרך שצריך לעבור, אני חושב שיש בה הרבה הרבה יותר מינוסים מפלוסים.

ועדיין, כששואלים אותי אחרי כל התלאות האלו אם הייתי יכול להתחיל את החיים שלי מחדש - האם שוב הייתי בחור באותה דרך? אני רק אומר: מתי אני יכול להתחיל.

הכותב הוא המחבט מספר 2 של ישראל