לקחי היועמ"ש מפרשת גלנט

פרשת אי-מינויו של האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל היוותה מפח-נפש לכל הדמויות המעורבות. לוועדה לבחינת טוהר המידות של מועמדים לתפקידים בכירים, בראשות השופט בדימוס יעקב טירקל, שאישרה את המינוי שהתברר בהמשך כבעייתי; ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, שנאלץ להוריד את הגיליוטינה על מינויו של גלנט; לראש הממשלה, בנימין נתניהו, ולשר הביטחון, אהוד ברק, שדחפו את המינוי עוד ועוד עד שנתקלו בקיר; לבג"ץ, שנאלץ להתערב שלא בטובתו בתהליך מינוי הרמטכ"ל; למבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, שמעורבותו בכל נושא הולכת והופכת בלתי נמנעת; ובראש ובראשונה לגלנט עצמו, שרצה להתמנות לרמטכ"ל - ומצא את עצמו מלוהק בתפקיד אויב האנושות ההודף טענות להתנהלות פלילית.

משהו בסיסי לקוי בהליך המינוי לתפקידים בכירים. אם פרשת גלנט לא הספיקה, באו מועמדויותיהם של יוחנן דנינו למפכ"ל המשטרה (מונה) ושל אלי גביזון לנציב שב"ס (לא מונה), כדי להוכיח שהשיטה לא עובדת.

הבעייתיות הזו לא נעלמה מעיניו של וינשטיין. הוא ראה עד כמה נפגע גלנט בתהליך. אי-סדרים בנושא קרקעות עמיקם אכן היו, ואולי אלה הצדיקו הימנעות ממינויו לרמטכ"ל, אך מכאן ועד לסקילה הפומבית של קצין רב-זכויות - הדרך ארוכה.

"אנשים נפגעו בתהליך", אמר וינשטיין השבוע (א') לעיתונאים בתום נאומו במושב הפתיחה של כנס לשכת עורכי הדין באילת.

מה הרגיז את היועץ?

אבל יש דבר נוסף שהרגיז את וינשטיין. לפני שבועות אחדים נאם השופט בדימוס טירקל במרכז הבינתחומי בהרצליה, ומתח ביקורת על האופן שבו בוטל מינויו של גלנט - על בסיס טוהר המידות - מבלי שהממשלה החזירה את הנושא לוועדת טירקל, האמונה על הנושא.

וינשטיין סובר כי הממשלה לא הייתה חייבת לעשות כן, מאחר שוועדת טירקל קובעת רף מינימום בנושא טוהר המידות, והממשלה מצידה רשאית לקבוע נורמה גבוהה יותר, ולפסול מינוי שוועדת טירקל אישרה.

לוינשטיין היה חשוב להדגיש שתי נקודות - האחת, שבניגוד לרושם שנוצר בתקשורת, בעידודם של שרים מסוימים, הוא מעולם לא אמר שלא יוכל להגן על מינוי גלנט בבג"ץ, אלא רק שהתגלו במועמדות "קשיים משפטיים משמעותיים"; השנייה, שבמקרה החריג והנדיר, שבו יחליט שלא להגן על עמדת הממשלה בבג"ץ בעניין כלשהו, הוא יצהיר על כך באופן מפורש, במילים ברורות, מבלי להסתתר.

מה יכול להיות מקרה כזה? וינשטיין מתנדב לתת דוגמה: אם ועדת טירקל הייתה פוסלת את מועמדות גלנט על בסיס בעיה של טוהר מידות, והממשלה הייתה מתעלמת מההמלצה וממנה אותו בכל זאת - היועץ לא היה מגן על המינוי בבג"ץ, שכן החלטה כזו של הממשלה היתה בלתי סבירה בעליל.

בינתיים, מאחר ששרי הממשלה פונים כעניין שבשגרה ליועמ"ש כדי לבחון כשירות של מועמדים לתפקידים שונים, לא רק כאלה שאמורים לעבור את ועדת טירקל, אלא גם בכירים פחות המנותבים לוועדת שפניץ, מבקש וינשטיין להקים גוף ייעודי פנימי במשרדו, שיבדוק בצורה מסודרת את המינויים הללו.

לטירקל יש רעיונות אחרים: במקום שהמינויים ייבדקו במשרד המשפטים, הוא היה רוצה לעגן בחקיקה את פעולת הוועדה שבראשותו ולהעניק לה כלי חקירה עצמאיים.