מותר לנו לסחור עם איראן

1. המקטע הישראלי בפרשת עופר-איראן מתחלק בין משפחת עופר לממשלת ישראל. שניהם כשלו, שניהם מתרצים תירוצים ומספרים סיפורים.

2. הצד של עופר די צפוי - סוחרים בני סוחרים, עם מטרה אחת: רווח. חוץ מזה לא מעניין כלום, ואם יש איזושהי מגבלה - כבר תימצא הדרך לנטרל אותה בטוב או ברע, בפיתוי או באיום, במישרין או בעקיפין.

לא מן הנמנע שגם החוויה הפוליטית שאימץ באחרונה עידן עופר, יש בה מעבר לציונות, לאהבת הארץ ולשאיפה לשלום, גם לא מעט אינטרסים אחרים. בעיקר של שינוי התדמית רודפת הבצע שהתקבעה כאן.

בפרשה הנוכחית, האשמות אמריקניות על עסקים אסורים עם איראן, מגיעים עכשיו, מצד כוחות עופר, זמירות פוליטיות.

הטענה החדשה היא שכל הפרשה, שיצאה כזכור ממחלקת המדינה, מטרתה לנגח ולהחליש את ראש הממשלה נתניהו שביקר בוושינגטון. משפחת עופר היא רק קורבן תמים, שאולי החליק קצת. מעט. טיפ-טיפה של החלקה קטנה, שמישהו, הממשל האמריקני, חיפש לנפח, וניצל לטובת האינטרסים הפוליטיים שלו.

3. הבעיה היותר גדולה נוגעת לממשלת ישראל ולהתנהלותה כפולת-הפנים בעניין הסנקציות על איראן.

בעוד ראשי ממשלה ושרים עוברים ממדינה למדינה ומספרים סיפורי אימה וקוראים להטיל ולהחריף סנקציות בינלאומיות על איראן, הרי בבית פנימה, ממשלת ישראל עצמה, לא חקקה, לא קבעה, לא הנחתה, ולא טרחה לדון באכיפת סנקציות על איראן. היא אפילו לא אימצה את הסנקציות שהטילו האמריקנים, האירופים ומדינות אחרות. ומדי פעם, גם כשהתפרסמו ידיעות על עסקים של ישראלים עם איראן - לא שמענו על חקירה, בדיקה, או גינוי ממשלתי חד משמעי. כך שפרשת עופר-איראן חושפת גם את הממשלה בחדלונה. זו אחת הסיבות לשתיקת השרים.

מסתבר שזה כמה חודשים מונח במשרד ראש הממשלה ובמשרדי השרים מסמך, טיוטת הצעה שגיבש שר החוץ, אביגדור ליברמן. ליברמן ביקש להביא להחלטת ממשלה ולחקיקה בנושא.

לפי הטיוטה, תקבל הממשלה קודם כל החלטה לאמץ את כל הסנקציות הבינלאומיות על איראן. בשלב הבא, אמור משרד החוץ בשיתוף משרדי האוצר, התמ"ת, החקלאות, המשפטים, וגופי ביטחון ומשפט חיצוניים, לגבש סדרה נוספת של סנקציות מחמירות יותר, שתוצג למדינות העולם.

מהן תבקש ישראל לאמץ, יחד איתה, גם את הסנקציות החריפות יותר. הצעת ההחלטה גובשה על-ידי צוות מומחים של אנשי משרד החוץ, שנעזרו בגורמי ממשלה ובאנשי אקדמיה.

4. טיוטת ליברמן הועברה לשרים ככל הנראה בסוף 2010. אחרי זמן מה העביר משרד ראש הממשלה, ככל הנראה בהחלטה של נתניהו עצמו, את החומר לעוזי ארד, אז ראש המועצה לביטחון לאומי, והאיש שהקדיש את מרבית זמנו לאיום הגרעין האיראני.

אבל אז נכנסו יחסי ארד-נתניהו-ליברמן לסוג של מערבולת. ארד היה צריך לעזוב את ראשות המועצה, נתניהו אמור היה לתפור עבורו את חליפת השגריר בלונדון, שר החוץ ליברמן לא אהב את ההתערבות של נתניהו במינויים במשרד החוץ, ארד כעס, נעלב ונטש.

לאחר כמה שבועות הסתבר כי הוא נחשד על-ידי השב"כ בהדלפה, די מינורית יש לומר, ולכן נאלץ-אולץ לעזוב. ארד ככל הנראה לא הספיק לטפל בהצעת ההחלטה, ומשעזב, התחילו לחכות שיעקב עמידרור, הראש החדש של המועצה לביטחון לאומי, ייכנס לתפקיד ויתארגן בו. במארס השנה נכנס עמידרור לתפקיד.

ב-17 באפריל השנה התקבלה החלטת ממשלה (3160) תחת הכותרת "קידום צעדים במסגרת המאבק בתוכנית הגרעין של איראן והתוכניות הנלוות לה", וכעת היא מחכה לעבור את תהליך החקיקה המתבקש.

כך קרה שעד היום אין בישראל חקיקה הולמת לסנקציות על איראן והמדינה נחשפה במלוא ערוותה.