"אנחנו מתברברים ומאבדים ענף של מיליארדי דולרים"

"אנחנו עומדים לפספס את הרכבת, אנחנו כבר מאחרים לתחנה. זו תהיה בכייה לדורות, אנחנו מאבדים ענף תעשייה שלם. אם נמשיך להתברבר, נמצא את עצמנו בעוד שנתיים או שלוש בשלב השאלות: איפה טעינו ומה לא עשינו" - כך מזהיר בראיון ל"גלובס" מנכ"ל החטיבה לאנרגיה מתחדשת של קבוצת שיכון ובינוי, אמיר לוי, על הצפוי להערכתו בתחום האנרגיה הסולארית.

דבריו של לוי, שכיהן עד לפני כחמש שנים בשורה של תפקידים במשרד האוצר - האחרון שבהם היה סגן הממונה על התקציבים - אמורים להוות אור אדום עבור מי שמתקשים להכריע על מדיניות סדורה, מוחלטת וקבועה בתחום האנרגיה הסולארית. היעדר מדיניות סדורה כזו חושף את הענף כולו לוויכוח מבולבל, מייגע, מתיש ולא ממוקד. היעדר המדיניות מוביל את היזמים לחשוב פעמיים אם יש טעם להשקיע הון בישראל.

תגובת משרד התשתיות לא התקבלה עד לסגירת הגיליון.

"צריך הסדרה נפרדת"

לוי מדבר מתוך ניסיונו ויש לזכור שעל ראשו הוא חובש כובע של מי שמעוניין בין היתר, בהצלחתה העסקית של חברה מסחרית. שיכון ובינוי, בשיתוף עם סולל-סימנס, מתמודדת על מכרז BOT (הקם, תפעל, מסור) של המדינה להקמת תחנת כוח תרמו-סולארית באשלים שבנגב, שתשתרע על שטח של 3,000 דונם ותייצר 110 מגוואט של חשמל. במקביל, היא מובילה תוכנית לבנייה עצמאית של תחנה תרמו-סולארית נוספת, שתייצר חשמל בהיקף של 120 מגוואט בצאלים.

"הטכנולוגיה להפקת אנרגיה תרמו-סולארית קיימת כבר מזמן, וצריך לממש אותה בשטח. הבעיה שדברים זזים לאט מדי", אומר לוי, "במקרה של אשלים ההסדרה היא אחרת, אבל בשאר התוכניות להקמת תחנות כוח תרמו-סולאריות העניינים תקועים. אין הסדרה מתאימה שתאפשר את היציאה של תעשייה שלמה לדרך בתחום הזה".

בשיכון ובינוי מתריעים מזה זמן על היעדר הסדרות נפרדות לטכנולוגיות שמציע השוק לייצור של חשמל סולארי. ההסדרה הקיימת כורכת את הטכנולוגיה הפוטו-וולטאית עם זו התרמו-סולארית, חרף היותן שונות מהותית, עם הספקי חשמל, יעילות וניצולת שונים ועם סיכונים ועלויות אחרים.

אנרגיה פוטו-וולטאית משמעותה המרה של אנרגיית השמש לחשמל דרך תאי שמש העשויים סיליקון; באנרגיה תרמו-סולארית מתחמם נוזל ומנוע שמופעל באמצעותו מייצר חשמל.

דוח שחיברה באחרונה חברת TASC עבור החטיבה לאנרגיה מתחדשת של שיכון ובינוי סוקר את היקף השימוש באנרגיות מתחדשות בישראל ביחס למדינות בעולם המערבי, וקובע שישראל נמצאת מאחור בתחום.

כך, בעוד היעד של מדינות האיחוד האירופי עומד על ביסוס של 20% ממשק האנרגיה שלהן ב-2020 על אנרגיה מתחדשת, ישראל הציבה לעצמה יעד נמוך יחסית, של 10%, וספק אם היא תעמוד בו.

בתחום האנרגיה הפוטו-וולטאית, טוען לוי, אין לישראל ערך מוסף ניכר. זאת, בשל ייצור מוגבר של פאנלים סולאריים וממירים מתאימים בסין המיובאים לישראל ומותקנים בידי ספקים מקומיים, בעיקר על גגות. "במקרה של תחנות תרמו-סולאריות, יש אופרציה שלמה שמאפשרת רצף של ייצור חשמל שאינו תלוי מזג האוויר, באמצעות מערכת גיבוי של ייצור באמצעות גז טבעי. אלו תחנות כוח לכל דבר, שמבטיחות מקומות עבודה רבים בפריפריה וגם ערך מוסף לישראל, כמרכז חדשנות שיכול להוביל את הבשורה הזו בעולם", אומר לוי.

לדבריו, ההשקעות באנרגיה זו, בשונה מהאנרגיה הפוטו-וולטאית, הן אדירות - בין חצי מיליארד דולר למיליארד דולר לתחנה, והיזמים-משקיעים רוצים ודאות. "איזו ודאות יכולה להיות כשאין הכרעה אף פעם? כשבכל כמה דקות משנים כאן מדיניות?", הוא שואל, "גם אנחנו לא יודעים איך לתכנן קדימה. צריך לגבש תקציבים, להכין תוכניות, להקצות כוח אדם מתאים ולהכשיר אותו, לשקול אם להתמקד בנדל"ן, בכבישים או באנרגיה ואין ודאות".

אילו עוד בעיות עשויות להתעורר בזווית המקרו?

לוי: "המחיר הוא שענף תעשייה שלם, בעל פוטנציאל של מיליארדי דולרים, לא יהיה שלנו. ספרד תוביל אותו. בשביל להוביל, צריך לעבוד, להחליט ולהקים פרויקטים עכשיו. היכולת כאן וגם הידע. גם הצורך באנרגיה ברור. יש לנו בנגב מרחבים, שפע של שמש וגם למדנו את החשיבות בעצמאות אנרגטית. הבנו שאסור להסתפק רק בגז הטבעי, בטח לא אחרי מה שקרה במצרים. מה שצריך הוא מנהיג שיוביל ויקדם את הנושא בממשלה. את התעשייה התרמו-סולארית בישראל אפשר להקים במחי החלטה אחת".