האדם שבאהוד אולמרט

נולדתי בבית יולדות בתל-אביב, לבית ציוני גאה שאהבת הטבע, הזולת וערכי ההומניזם היו שזורים בו אלה באלה. לפני כמה שנים היו לי כמה הישגים מקצועיים משמעותיים. בימים האחרונים סבלתי ממיחושים מסתוריים שונים. מלבד זאת, לא מעט אנשים חושבים שאני איש די נחמד, מוכשר, משכיל ומנוסה, אם כי בדרך הטבע לא כל האנשים שפגשתי אי-פעם מחזיקים באותה דעה, זה טבעי.

אני כותב את הדברים האלה כדי שאם מישהו יתאכזב בעת קריאת הטור הזה, או יחשוב שלא עשיתי את עבודתי נאמנה - שלא ייקח את זה קשה מדי. זה בוודאי לא בא מכוונה רעה, ומלבד זאת אני בסך-הכול אדם מאוד חיובי. זו לפחות דעתי על עצמי, ולא ראיתי שמישהו הוכיח אחרת מעבר לספק סביר.

אני יודע שטור פרשנות על תחילת עדותו של אהוד אולמרט אינו בדיוק המסגרת המתאימה לתאר בה בהרחבה את קורות חיי. אבל פשוט לא התאפקתי. זה אמנם לא רלוונטי למי שחושב שכשלתי בניתוח העניין הקונקרטי שעל הפרק, אבל אתם יודעים מה, עדיף שתסתכלו על התמונה כולה.

למה לדבר רק על הכישלונות? גם אם לא תשתכנעו שאני באמת חסיד אומות העולם, כפי שעשוי להצטייר, לפחות תראו את האדם שמאחורי הכישלון הנוכחי, תפתחו כלפיי אמפתיה, מה שעשוי לשכך את ההתלהמות ואת היצר לבוא אתי חשבון.

זה האופן שבו החליט ראש הממשלה לשעבר אולמרט למסגר את הסיפור שהוא מספר במסגרת העדות שהוא מוסר במשפטו הפלילי.

אולמרט וסנגוריו קבעו את האסטרטגיה: להרחיב את הקונטקסט של התנהלותו כנבחר ציבור, חבר כנסת, שר, ראש עירייה וראש ממשלה - כדי להכיל בתוכו את כל חייו. להפוך את המשפט - העוסק במימון כפול של טיסות, במעטפות חשאיות של דולרים מזומנים ונסיעות פירסט-קלאס חינם לבני המשפחה - למשפט העוסק באדם, לא במעשה.

במובן הזה, ההצהרה ששיחרר אתמול (ג') אולמרט תואמת להפליא את האסטרטגיה שבחר - אם כל חייו מונחים על שולחן הניתוחים, כנראה שהוא אכן נלחם על חייו.

בהחלטתו זו של אולמרט, להרחיב את היריעה הנרטיבית עד קצה גבול היכולת, טמונה גם התשובה למי אולמרט מכוון את דבריו. שיחותיו של חבר הכנסת הצעיר עם ראש המפלגה מנחם בגין ותיקי הפרו-בונו שבהם טיפל בימיו כעורך דין עצמאי הן אכן אנקדוטות היסטוריות מעניינות, אך בעבור צוות השופטים במשפטו של אולמרט הן אינן מעלות או מורידות דבר.

בשלב קביעת אשמתו הפלילית של אדם, המשפט מבקש לבחון את המעשה, לא את האדם. רק בשלב הטיעונים לעונש מרחיב המשפט את מבטו וגוזר את העונש לפי מידותיו של הנאשם.

אולמרט יודע שחלק ניכר מעדותו אתמול שייך לשלב הטיעונים לעונש, לא לשלב הכרעת הדין. הוא יודע שהשופטים אטומים, או אמורים להיות אטומים, לאנקדוטות הללו.

המסקנה איפוא היא שאולמרט, כמו פוליטיקאי טיפוסי, מפנה את דבריו לדעת הקהל, לבית המשפט של הציבור. השופטים, שנחשפו לראיות המפורטות במהלך פרשת התביעה, הם אולי כבר מקרה אבוד מבחינתו. אצל הציבור אולי יש לאולמרט עוד סיכוי.