חגיגת הנקם של מצרים

לנין הסביר פעם מדוע לעולם לא תהיה מהפכה בגרמניה. זה היה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר מהפכנים מרקסיסטיים הניחו שברלין היא הקליימקס הטבעי, וחסר התחליף, של המהפכה העולמית. "כאשר יקבלו פקודה לכבוש את תחנת הרכבת", אמר לנין על חבריו הגרמנים, "הם יעמדו תחילה בתור כדי לקנות כרטיסים".

לנין, אשר האמין (האמין? לנין?) כי מהפכה היא "מדע", לא עמד בשום תור, ולא בזבז את זמנו על גינוני נימוס. הוא התחיל את מלחמת האזרחים הרוסית כאשר פיזר בכוח את האסיפה המכוננת הדמוקרטית יום אחד לאחר כינוסה. חטאה של המפוזרת היה שהיא הניבה רוב מוחץ ליריביו הפוליטיים. במרוצת מלחמת האזרחים הוא היה שולח הוראות מקפיאות דם במידת הברוטליות שלהן לשליחיו בכל פינות רוסיה. המהפכה שלו הוציאה להורג, או גירשה, מעמד חברתי שלם.

לנין לא עשה אף אחד מן הדברים האלה כאקט של נקמה. נקמות לא התיישבו עם "מדע המהפכה". הוא הרג מפני שהיה צריך. בקיץ 1918 הוא חשב שמוטב להוציא להורג את הצאר המודח ואת משפחתו, מפני שהם עמדו ליפול בידי אויבי המהפכה. הם היו סמלים מסוכנים. אלמלא עמדו, האם היה מניח להם לחיות, או לצאת לגלות? סוף-סוף, הוא הניח לשורה של יריבים פוליטיים לצאת לגלות. סטלין, לפני שהתפתח למדרגת מפלצת, הניח לטרוצקי לצאת לגלות (התחרט אחר כך, ושליח סובייטי רצח את טרוצקי במקסיקו).

מאו צה טונג, כוהן גדול אחר של "מדע המהפכה", אמנם הטביע את סין בדם, פעם אחר פעם, אבל חס משום מה על חייו של הקיסר האחרון, אפילו לאחר שהקיסר שיתף פעולה עם היפנים במלחמת העולם השנייה. מאו שלח אותו למחנה "חינוך מחדש" - והרשה לו לעבוד באחרית ימיו כגנן בבייג'ין.

זכויות אדם וגיליוטינה

מרקסיסטים נהגו לשאוב השראה מעליותיה של המהפכה הצרפתית וממורדותיה. מדהים לחזור ולעמוד על הדמיון בין שלביה השונים של הצרפתית ובין שורה של מהפכות מודרניות, כולל הרוסית, המצרית (של תחילת שנות ה-50), האיראנית והפורטוגלית. המהפכנים הצרפתיים התחילו בשורה של אקטים דמוקרטיים נועזים, והידרדרו במהירות אל מדינת משטרה טוטליטרית. אם 1789 הייתה ציון דרך אוניברסלי, הנה 3 שנים אחר כך המהפכה עמדה בעיצומו של מרחץ דמים מקברי. לצד ההצהרה על זכויות האדם היא העניקה לעולם גם את הגיליוטינה. בין הראשים הנערפים היו אלה של לואי ה-16 ושל מלכתו מארי-אנטואנט.

לצרפתים לא היה פטנט על עריפת ראשים מלכותיים. בזמן החדש דווקא האנגלים התחילו. אוליבר קרומוול הנהיג את הפרלמנט לניצחון במלחמת האזרחים עם צבא המלך, ביים משפט, וכרת את ראשו של צ'רלס הראשון, ב-1649. בנו של הכרות, צ'רלס השני, התיישב על כס אביו לאחר 12 שנה, והורה להוציא את גופתו של קרומוול מן הקבר, ולתלות אותה במרכז לונדון. אף אחד מן הצדדים לא ניחן בעודף סלחנות.

המהפכה המצרית של 1952 הייתה סלחנית. היא הניחה למלך פארוק לצאת לגלות, אף כי היה מושחת ועריץ, ואף כי תחתיו סבלה מצרים מפלה צבאית במלחמת 1948 נגד היהודים. המהפכה המצרית של 2011 היא עניין קצת מסופק. ייתכן שיום אחד, בחוכמה שלאחר מעשה, נכיר בדרמטיות שלה, בין אם תניב דמוקרטיה ובין אם תניב תיאוקרטיה. אבל לפי שעה ברור למדי שהצבא מחזיק בשלטון, אגב ויתורים מסוימים לבאי כיכר תחריר, ואגב עסקות חשודות עם האחים המוסלמים.

המהפכנים, ביניהם צעירים ושוחרי מודרניות, מפתחים תיאבון ניכר לנקמות אישיות וחמולתיות. נראה בעליל כי אין דבר המסב להם יותר עונג מאשר השפלתו של בית מובארק. כרזות כמעט ילדותיות הונפו בשבוע שעבר בכיכר. תובעים נמרצים קצת יותר מדי כבר התחילו להעניש. גברת מובארק כבר הוכרחה לוותר על כל נכסיה בתמורה לחירותה (הלא ודאית). בעלה עתה זה נידון לקנס של 33 מיליון דולר על סגירת האינטרנט (נו, באמת). הרופאים ממששים את הנשיא לשעבר ובודקים את הדופק כדי לראות מתי יהיה אפשר סוף-סוף לשלוח אותו לכלא. איזו קריאת עונג עומדת למלא את הכיכר כאשר הרודן הזקן יוצעד באזיקים.

חטאיו רבים, בזה אין ספק. אבל הוא לא היה גדול העריצים במזרח התיכון. בניגוד לשושלת אסד, לסדאם חוסיין ולקולנל קדאפי הוא לא כונן מדינה טוטליטרית. תעיד המהירות שבה מצרים חמקה משליטתו. אנוואר א-סאדאת ובוודאי עבד אל-נאצר לפניו היו הרבה יותר גרועים.

אמת ופיוס

משטר האפרטהייד בדרום אפריקה גבה מחיר אנושי איום מן הרוב השחור. אף על-פי כן, נלסון מנדלה עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות ואגב הבטחה חגיגית לסלוח. בדרום אפריקה לא קמו בתי משפט שדה כדי להעניש את מנהיגי האפרטהייד הבכירים או את תלייניו. "ועדות אמת ופיוס" מילאו את מקום הטריבונים. האמת נגבתה, טיפין-טיפין, בלי גרדומים. הרבה מאוד שחורים חרקו שיניים, אבל מנדלה עמד על דעתו. כאשר מת פיטר וילם בותה, הנשיא האחרון של משטר האפרטהייד הלא מתוקן, ממשלת הרוב השחור הציעה לערוך לו הלוויה ממלכתית. זו הייתה נקמה הרבה יותר קונסטרוקטיבית.

בשביל זה, כמובן, צריך נלסון מנדלה. אבל רגע אחד, התבוננו-נא בנפאל האומללה, מוכת העוני, מלאת האיבה. לפני שנתיים, לאחר מלחמת אזרחים ארוכה, נפאל ביטלה את המלוכה. מלכיה, מלכותיה ונסיכיה מילאו תפקיד נפסד, בייחוד בדור האחרון. הם דרדרו אותה אל מלחמת אזרחים, והם ניסו לכונן דיקטטורה אישית. המורדים המאואיסטים הבטיחו להעמיד אותם למשפט, ולפסוק להם גזר דין מוות במידת הצורך.

ראו זה פלא, האסיפה המכוננת של נפאל, שנבחרה ב-2008, פיטרה את המלך, והרשתה לו להפוך לאזרח מן המניין. היא אפילו סיפקה לו מעון מרווח. המלך משוטט, נוסע לחו"ל, חוזר, עושה עסקים, מביע פה ושם את דעתו. איש אינו נוגע בו לרעה.

מדוע מצרים אינה מסוגלת לעבור לדף הבא, או לפרק הבא, מבלי להיקלע למחול עוועים של נקמה? לזכות מהפכניה הצעירים אפשר להגיד שהם עדיין אינם מסוגלים לנוח על זרי דפנה. הם חוששים, כנראה בצדק, שהם רומו, שהמהפכה נשמטת מאצבעותיהם. אבל חנגת הנקם שלהם מעוררת אי-נוחות. האנשים שיצאו לרחובות מלכתחילה בקריאה "בשלום, בשלום" פנו בכיוון לא מעודד.

אולי אין בררה. אולי זו מחלת ילדות הכרחית של כל תנועת תיקונים. אולי הזמן ימציא לה תרופה. מוטב לזכור שצרפת הייתה זקוקה ל-150 שנה כדי להתאושש מן המהפכה שלה. אבל אלה אינן חדשות טובות. במרוצת 150 השנה צרפת ניהלה 3 מלחמות עולם (והפסידה בשתיים מהן), התקרבה פעם אחר פעם אל מלחמת אזרחים, נכנעה להיסטריה של ההמון ופלרטטה ללא הרף עם רודנים בפועל ובכוח. היא הייתה סכנה לשלום תושביה וסכנה לשלום שכניה. מצרים טובה בשנת 2160 אינה מנחמת איש. ובכלל, איזו תועלת יש במהפכה שאינה משנה הרגלים רעים.

רשימות קודמות ועדכונים אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com