מיוחד: הצצה לפרויקט טכנולוגיות העתיד של צבא ארה"ב

הנה אבולוציה קצרה ושטחית מאוד של עיקרון פילוסופי: אדם לאדם זאב; אלוהים הוא הטבע; אדם לאדם אל; אלוהים מת. לתהליך הזה, שמתחיל אצל המחזאי הרומי פלאוטוס, נמשך בשפינוזה, עבור בלודוויג פוירבאך וכלה בניטשה, אנחנו רוצים להציע, בצניעות רבה, שלב נוסף: אם אלוהים הוא הטבע, והאדם הרג את אלוהים ותפס את מקומו, העתיד אמור להיות מלא בניסיונות של האדם לחקות את אלוהים, את הטבע. ומאחר שאדם לאדם זאב, ואכזריותו של אדם לרעהו מתגלה בשיאה בזמן מלחמה, לא ייפלא שניסיונותיו המופרכים ביותר של האדם לחקות את הטבע מיועדים דווקא לצורכי צבא.

אולי זו הסיבה לכך שחלק נרחב מהמוחות הגדולים ביותר הפועלים כיום עושים זאת בשירות סוכנויות הביטחון השונות ובמימונן, והדוגמה הטובה ביותר לעניין זה היא דרפ"א, הסוכנות למחקר מתקדם של משרד ההגנה האמריקאי (ראשי תיבות: Defense Advanced Research Projects Agency), מדובר בסוכנות ממשלתית שהוקמה בסוף שנות ה-50, כששיגור הלוויין הרוסי ספוטניק ירה את יריית הפתיחה של מירוץ החלל בין הסובייטים לארצות הברית. העובדה שהנשיא הנוכחי ברק אובמה דיבר על הצורך ב"רגע הספוטניק שלנו", בנאומו לאומה לפני פחות משנה, מראה עד כמה הימים שבהם נוסדה דרפ"א היו גורליים מבחינתה של ארצות הברית.

כיום דרפ"א, עם תקציב משוער של כ-3.5 מיליארד דולר, מממנת מחקרים מיוחדים שמטרתם לשפר את איכות הלוחמה של הכוחות האמריקאיים ושל בני בריתם. דרפ"א, למשל, הייתה הראשונה שהקימה מערך תקשורת בין מחשבים בשנות ה-60, מה שלימים יפותח לרשת הגלובלית המוכרת לכולנו היום כאינטרנט. אבל כוחה הסודי של דרפ"א הוא בהמצאות הקטנות. למשל, מערכת מיוחדת לזיהוי תווי פנים והבעות בדומה לזו שסייעה לכוחות הקומנדו האמריקאיים לזהות את אוסמה בן-לאדן, או גף תותבת הנשלטת ישירות מהמוח ועד למחשב, ש"קורא" מחשבות באמצעות ניתוח של גלי מוח ודם סינתטי.

לסקירה הקצרה שתובא בהמשך בחרנו כמה מהפרויקטים שמפתחת דרפ"א (ועוד שני פרויקטים המפותחים ביפן ובבריטניה), המעלים שאלות אתיות, שבראשן היכן עובר הגבול בין קדמה להתערבות בטבע. חלק מהפרויקטים האלה, שאספנו מכתבי עת מדעיים שונים ומדיווחים בתקשורת העולמית, נראה כמו מתיחות של אחד באפריל. במקרים מסוימים, אולי חבל שלא כך המקרה. תמונות של הפרויקטים אם תהיתם, כמעט ואין, ולכן האיורים

תזונה נכונה: רובוט שניזון מחומרים אורגניים

 צעצועים / מאייר: עמית שני

מדובר במכונה הניזונה מחומרים אורגניים שזכתה בפרסים, אבל גם עוררה שאלות (די מגוחכות, יש לציין) בנוגע לאפשרות שהרובוט הזה יבין מתישהו שבבשר אדם יש ערך קלורי רחב יותר.

לסרטיו של הבמאי פול ורהובן יש כמה מאפיינים: אלימות, עתידנות ופשיזם (וסקס, אם מחשיבים גם את "אינסטינקט בסיסי"). בסרט רובוקופ, למשל, מופרטת המשטרה ומנוהלת על-ידי תאגיד עסקי לכל דבר. התוצאה של הדבר הזה, כצפוי, היא ניסיון של התאגיד לחסוך בשכר על כוח אדם באמצעות בנייה של רובוטים-שוטרים. באחת הסצנות הגרוטסקיות בסרט נראה אחד הפיתוחים הראשוניים של רובוט-שוטר, כשהוא יוצא משליטה ויורה בכל מי שנמצא בחדר.

סביר להניח שלא מעט אנשים דמיינו סצנה דומה בראשיהם כשהועלה לראשונה הרעיון של דרפ"א לפתח רובוט בעל בינה מלאכותית, שניזון מחומרים אורגניים ומתוכנת לאתר בעצמו את המזון שלו. האנשים שלקחו על עצמם לפתח רובוט כזה, בחברת הטכנולוגיה סייקלון שחברה ליצרנית הרובוטיקה RTI, הציגו בשנת 2008 את ה-EATR (ראשי תיבות של Energetically Autonomous Tactical Robot, ובהשאלה, ה"אכלן"). מדובר בפיתוח מבריק של מכונה הניזונה מחומרים אורגניים (בדומה לסצנה הזכורה מ"בחזרה לעתיד" שבה המדען טוען את מכוניתו בקליפות בננה ובשאריות של פחית שתייה שנמצאו בפח הזבל), שאף זכה בכמה פרסים, אבל גם עורר שאלות (די מגוחכות, יש לציין) בנוגע לאפשרות שהרובוט הזה יבין מתישהו שבבשר אדם יש ערך קלורי רחב יותר. הדבר הזה הופרך, כמובן, על-ידי סייקלון.

איך עושים רוורס באוויר? מכונית-הליקופטר

 צעצועים / מאייר: עמית שני

מדובר במכונית עם רוטורים כפולים המתקפלים לאחור בזמן הנסיעה, בדומה לכנפיהם של חרקים, שמתקפלות על גבם כשהם צריכים ללכת על הקרקע.

בסרט "כאריות לכבשים" מגלם טום קרוז סנאטור ביטחוניסט שעובד על תוכנית מיוחדת להחדרת כוחות קומנדו אל לב אפגניסטן. עיתונאית ספקנית, בגילומה של מריל סטריפ, מקשה עליו בקושיה הידועה עוד מאז הכיבוש הסובייטי של המדינה: אפגניסטן ההררית, היא מזכירה, היא מדינה בעלת שטח שאי-אפשר לשלוט בו לאורך זמן. בנקודה הזו הסנאטור מאבד את שלוותו: "יש לך מושג מהן היכולות שלנו? יש לך מושג למה אנחנו מסוגלים?". בסרט, אפשר להבין מיד שהכוונה היא למערכות נשק מיוחדות, שלא לומר פצצות אטום. במציאות, המוחות במערכת הביטחון האמריקאית עושים לילות כימים כדי לפתח מערכות ניוד ותחבורה שיתאימו לתנאי השטח הקשים של הארץ ההררית.

אחד מהם אוזכר במגזין G לפני כמה חודשים: הביג דוג, רובוט מהלך על ארבע שיכול לנוע עם הכוחות בשטחים הקשים ביותר. הפיתוח השני הוא הרכב המעופף. אוטו-קופטר, אם תרצו. חיבור של רוטורים לגג של כלי רכב הוא דבר קל יחסית, אבל האתגר הוא לבנות רכב שגם יצליח לנוע קרקעית, ללא הגבלה של הרוטורים. לכן חברת AVX הציעה לדרפ"א דגם של מכונית עם רוטורים כפולים המתקפלים לאחור בזמן הנסיעה, בדומה לכנפיהם של חרקים. אפשר רק לקוות שעד שהפיתוח הזה יגיע לכדי יישום, הצבא האמריקאי כבר לא יצטרך אותו.

עף כמו פרפר, עוקץ כמו דבורה: רובוט תעופה זעיר בדמות יונק דבש

 צעצועים / מאייר: עמית שני

יונק הדבש הוא אחת התופעות המדהימות של עולם העופות. העובדה שמדובר באחד העופות הקטנים בעולם, יחד עם תנועת הכנפיים המהירה שלו (הדומה לזו של חרקים) מאפשרת לו לנוע מעלה ומטה ולרחף במקום. המאפיינים האלה גירו מוחות מאז ומעולם, ואנשי דרפ"א אינם יוצאי דופן.

בשנת 2006 דרפ"א פתחה מחלקה מיוחדת לכלי תעופה זעירים, ופרויקט יונק הדבש הוא אחת הפנינים של המחלקה הזו. מדובר ברובוט שנמצא בשלבי פיתוח מתקדמים (סרטון של הפיתוח הזה בשלביו המוקדמים יותר אפשר למצוא ביוטיוב תחת מילות החיפוש: darpa hummingbird), ונועד ככל הנראה למטרות ריגול ומודיעין. מי שחשב שמזל"טים הם הדבר הבא עדיין לא ראה דבר.

לכו בעקבות הברקים: מערכת לניווט מתחת לפני הקרקע

 צעצועים / מאייר: עמית שני

g על המהפכה שחולל ה-GPS בניווט אין עוררין. אבל מבחינת כוחות הביטחון זה לא מספיק. הסיבה לכך היא פשוטה באופן טרגי: על כל פיתוח טכנולוגי שמעניק יתרון לצבא, מגיבים טרוריסטים ולוחמי גרילה בפיתוח משלהם. ההכרח, הרי, הוא אבי ההמצאה. אחת ההצלחות של האבולוציה הזו (ולא רק בענייני לחימה, אלא גם כהכרח הומני של ממש) היא הבנייה של מערכות תת-קרקעיות לתנועה, העברת אמצעים שונים, ואפילו מקומות מסתור לפיקוד ולשליטה. אנחנו בישראל מכירים היטב את העיקרון הזה, אבל גם בארצות הברית נאלצו להתמודד עם כוחות גרילה שנעים במנהרות.

הבעיה הגדולה של מערכות הניווט הקיימות היום היא שהן עובדות רק על פני השטח. ופה נכנס פיתוח מסובך להחריד אבל יצירתי להפליא: מערכת ניווט שממקמת את הלוחם מתחת לפני הקרקע - באמצעות ברקים. אנחנו לא יכולים לפרט יותר מדי בנושא, כי אנחנו עצמנו לא יודעים לגמרי איך זה עובד. על קצה המזלג, העיקרון הוא לקלוט את התדרים הנמוכים שיוצרים ברקים בתוך הקרקע, לנתח את מיקומם, ולחשב באמצעות הניתוח הזה את מיקומם של הכוחות ביחס לברקים. אתם בוודאי שואלים את עצמכם מה קורה במצב שבו אין סופת ברקים. האם תהיה אפשרות לשלוט גם בברקים עצמם? ובכן, השמועה אומרת שבדרפ"א עובדים גם על זה.

ג'וקים, להסתער: חיפושית נשלטת מרחוק

 צעצועים / מאייר: עמית שני

החוקרים השתילו שבב שמגרה את שריריה של החיפושית: הצד הימני, הצד השמאלי, סיבוב, מצב מעוף, מצב נחיתה ומנוחה, וכן הלאה. השימושים, אפשר להניח, לא נועדו לסייע באיבוק פרחים

מסכן גריגור סמסא, גיבור הסיפור הקצר של פרנץ קפקא "הגלגול". כמה סבל הוא עבר לאחר שהפך בן-לילה לג'וק ענק, שנאלץ להתמודד עם הפחד של בני משפחתו מפניו. לו רק היה מחכה מאה שנה, יכול היה לרכוש לו ג'וק משל עצמו, הנשלט מרחוק באמצעות תוכנת מחשב פשוטה. נשמע מופרך? ספרו את זה לחוקרים מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, שמפתחים עבור דרפ"א מודל של חרק סייבורג (חצי חרק, חצי מכונה): חיפושית גדולה הנשלטת מרחוק בידי בני אדם.

איך זה עובד? החוקרים השתילו שבב שמגרה את שריריה של החיפושית: הצד הימני, הצד השמאלי, סיבוב, מצב מעוף, מצב נחיתה ומנוחה, וכן הלאה. בקליפ המופיע באתר של כתב העת למדע פופולרי (בלינק: www.popsci.com/node/38759) אפשר לראות כיצד החוקר מפעיל את החיפושית באמצעות השבב ומכוון את מעופה. השימושים, אפשר להניח, לא נועדו לסייע באיבוק פרחים, אלא ככל הנראה לצורכי ריגול. הזבוב על הקיר הוא כבר לא מה שהיה פעם.

מושך אוזניים: קסדה המנווטת באמצעות משיכות אוזניים

 צעצועים / מאייר: עמית שני

המטרה היא לצמצם כמה שיותר את התקשורת בין מערכת ניווט לבין המנווט. אם ה-GPS אומר לכם בקול לאן לפנות, הקסדה הזו מתקשרת איתכם באופן מיידי ומהיר יותר

הפיתוח האחרון אינו קשור ישירות לדרפ"א, אלא הוא תוצר של חברה יפנית בשם מעבדות קאג'ימוטו. אנחנו מביאים אותו כאן בעיקר בזכות היצירתיות וההומור שהפגינו יוצריו. העיקרון שעליו הוא עובד נשען, איך לומר, על זיכרון ילדות של כמעט כל אחד מאיתנו: כשאימא מושכת אתכם באוזן כי אתם מסרבים להכיר בעובדה שהגיע הזמן לחזור הביתה מגן השעשועים. היפנים פיתחו קסדה שעושה בדיוק, אבל בדיוק, את זה.

מה המטרה כאן? לצמצם כמה שיותר את התקשורת בין מערכת ניווט לבין המנווט. אם ה-GPS אומר לכם בקול לאן לפנות, הקסדה הזו מתקשרת איתכם באופן מיידי יותר, כך שעם הזמן, כשהלוחם מתרגל למשיכות הקטנות, הוא נע כבר באופן כמעט אוטומטי ומהיר יותר. יש לא מעט לוחמים ש"התברברו" בריצות ניווט, שהיו מתים להשיג קסדה כזו.