רופא לכל אוליגרך

ההסתדרות הרפואית משביתה השבוע את בתי החולים, בכל יום בחלק אחר של הארץ, כחלק מהמאבק שהכריזה "להצלת הרפואה הציבורית": ביום שני השביתה את כל בתי החולים מחדרה וצפונה, אתמול (ג') את כל בתי החולים מקפלן שברחובות ועד יוספטל שבאילת, ואילו היום הושבתו כל בתי החולים במרכז הארץ.

אלא שבשעה שההסתדרות הרפואית מדברת על הצלת המערכת הציבורית, היא ערכה בתחילת השבוע בשיתוף עם המרכז לאתיקה בירושלים כנס גדול בתחום התיירות הרפואית - רפואה פרטית שמעניקה שירות VIP לאזרחים זרים, בתוך בתי החולים הציבוריים.

"כל מי שראה בית חולים ציבורי אחר הצהריים יודע ש-90% מהתשתיות לא מנוצלות", אמר בכנס יו"ר ההסתדרות הרפואית, ד"ר ליאוניד אידלמן. "אני משוכנע שניתן לייצר מודל שיספק מענה לתייר הרפואי שיקבל איכות טיפול טובה מאוד, ומצד שני להשתמש במשאבים כדי לחזק את המערכת הציבורית", הוא הוסיף.

אם אידלמן היה פועל למען המערכת הציבורית, הוא היה נלחם על כך שאותן תשתיות לא מנוצלות אחר הצהריים ינוצלו כדי לקצר את התורים עבור חולים ישראלים - ולא עבור אוליגרכים ממזרח אירופה. הוא היה נלחם על כך שרופאים מומחים יעבדו אחר הצהריים בבתי החולים הציבוריים ולקבל על כך תגמול הולם, במקום לנטוש אל הפרקטיקה הפרטית.

במקום זה הוא נתלה בתירוץ שכמעט כל בכירי מערכת הבריאות נתלים בו: אם כסף פרטי ייכנס למערכת, ניתן יהיה להשתמש במשאבים כדי לשפר את השירות עבור כלל החולים. בפועל, מספיק להתבונן בגרף של ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל: כל זמן שגדל המימון הפרטי במערכת, ירד המימון הממשלתי. גם במשרד האוצר יודעים את זה, ולכן הם תומכים בתיירות הרפואית, שמאפשרת לבתי החולים לשמור על איזון תקציבי בלי שהמדינה תצטרך להכניס את ידה לכיס.

סוגיות בישראבלוף

הכנס שנערך השבוע בעניין התיירות הרפואית, זכה לכותרת "סוגיות אתיות, חברתיות וכלכליות". אלא שבפועל זה נראה היה כמו "סוגיות בישראבלוף". מסתבר כי יו"ר הוועדה שמינה מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו, לבחינת התיירות הרפואית בבתי החולים הציבוריים בישראל, הוא לא אחר מאשר פרופ' ארנון אפק, סגן מנהל בית החולים שיבא - אחד השחקנים המרכזיים בתחום התיירות הרפואית. אפק הוא איש ראוי ביותר, אבל אובייקטיבי הוא לא. מנכ"ל שיבא, פרופ' זאב רוטשטיין, אמר לפני כשנה וחצי בראיון ל"גלובס": "אני לא אספר לך סיפורים, תייר שמגיע אלינו ינותח עוד באותו יום, אחרת הוא לא יבוא".

פרופ' אפק הציג השבוע את המלצות הוועדה בראשותו, המלצות שמלאות בסתירות פנימיות. כך למשל, אחת ההמלצות קובעת: "התורים לתיירים ייקבעו על בסיס תוספת משאבים או מקום פנוי, ולא על חשבון תורים של ישראלים". מה זה אומר תוספת משאבים? אפק הסביר לנו: "אם יודעים שכמה תיירים אמורים להגיע לבית החולים, פונים למנהל חדר הניתוח ומבקשים שישריין שלושה חדרי ניתוח לצורך העניין.

אפילו בשיבא, שהוא בית החולים היעיל ביותר, אנחנו לא מנצלים רבע מחדרי הניתוח אחר הצהריים". במילים אחרות: תייר בהחלט ינותח באופן מידי, הרבה יותר מהר מכל אזרח ישראלי, בדיוק כפי שאמר לנו בזמנו פרופ' רוטשטיין.

חוסר ניצול של תשתיות

פרופ' אפק מתאר בעיה אמיתית: שיטת ההתחשבנות בין קופות החולים לבין בתי החולים מביאה לאותו חוסר ניצול של תשתיות אחר הצהריים. היא נובעת מהרצון לרסן את ההוצאה הלאומית לבריאות, שהפכה בפועל למרוסנת מדי בהשוואה בינלאומית. אבל האם נכון לחבק את התיירות הרפואית כפתרון למצוקה התקציבית של בתי החולים במקום להילחם על תוספת משאבים ממקורות ציבוריים?

אפק עונה בכנות: "השאלה שעומדת לפנינו היא לא מה רצוי, אלא מה המצוי. ברור שרצוי שהמדינה תזרים עוד כמה מיליארדים למערכת הציבורית, כי אני בוודאי לא נהנה לומר למטופל שלי שיש לי תור בשבילו רק לעוד חצי שנה. אבל המדינה החליטה שהיא לא מזרימה את הכסף הזה, וזו אגב זכותה. על זה שכל אחד יחשוב כשהוא הולך לקלפי, אני, לעומת זאת, צריך להתמודד עם המציאות".

ייתכן שהתיירות הרפואית, כפי שמתאר פרופ' אפק, היא כורח המציאות. אבל קשה להתעלם מהדיסוננס: אותם גורמים שמדברים בוקר וערב על קריסתם של בתי החולים, על החולים במסדרון, על המחסור בתקנים ובמיטות, משווקים בחו"ל את אותם בתי חולים כגופים לתפארת. בעברית מדברים על קריסה, באנגלית וברוסית מדברים על פריחה. האזרח הישראלי מתבונן בפער הזה ומשוכנע שמישהו עובד עליו.