איפה יגור הילד ברילוקיישן?

לפני זמן מה פורסם ב"גלובס" מאמר תחת הכותרת: "רילוקיישן: חלום או חלום בלהות", במסגרתו חלקו מנהלי משאבי אנוש העוסקים ברילוקיישן את הקשיים במעבר לעבוד בחו"ל.

מאחר שהרילוקיישן מתבצע בדרך-כלל בעקבות עבודתו של אחד מבני-הזוג, אחת המכשלות הגדולות במעבר היא מידת השתלבותו של בן-הזוג האחר באורח החיים החדש, וקושי בתחום זה גורר לעתים גם מתח ומשברים בחיי הזוגיות והמשפחה.

הסיטואציה השכיחה בה דנים בתי המשפט היא רצונו של אחד ההורים לשוב לחיות בארץ עם הילדים, בעוד ההורה השני מעוניין להמשיך לחיות בחו"ל.

הורה שיבצע מעבר לארץ באופן חד-צדדי וללא הסכמה מפורשת של ההורה השני, גם אם לא "חטף" את הילדים באופן פיזי אלא פשוט "האריך" את החופשה בארץ ללא מגבלת זמן, עלול למצוא את עצמו בתסבוכת משפטית קשה, כאשר להורה שבחו"ל יש אפשרות לפנות לבית המשפט בתביעה להשיב אליו את הילדים, לפי אמנת האג.

כשהמשפחה שוהה בחו"ל באופן זמני באופן מוצהר - להבדיל מהגירה - מתעוררת השאלה אם בכלל יש מקום להשיב את הילדים לחו"ל, ובית המשפט יבחן אם מקום מושבם הקבוע של הילדים הוא בארץ או בחו"ל.

הפסיקה בעניין זה אינה עקבית: במקרה אחד בית המשפט פסק כי שהות בת שנה וחצי בלבד מספיקה כדי לראות בצרפת את מקום מושבו הקבוע של ילד בן 6, והורה להשיבו לאביו, שנותר שם; ואולם, במקרה אחר בית המשפט ראה את ישראל כמקום מושבו הקבוע של ילד בן 5, למרות שחי עם הוריו בארה"ב מזה שנתיים.

משנקבע כי מקום המושב הקבוע של הילד הוא בחו"ל, עובר נטל כבד ומאוד לא פשוט להורה שמתנגד להחזרתו לחו"ל, ועליו להוכיח כי המעבר לישראל נעשה בהסכמתו מראש של ההורה השני, או לחילופין - שלאחר שנודע להורה שנותר בחו"ל כי הילד אינו מתעתד לשוב אליו, הוא קיבל זאת בהשלמה, או לכל הפחות לא התנגד לכך.

לעניין זה נדרשת הסכמה ספציפית לנושא ההגירה, והסכמת הורה למתן משמורת בלעדית בידי ההורה השני אינה מספקת לצורך אמנת האג, שכן די בכך שלהורה התובע יש אפוטרופסות וזכות להסדרי ראייה עם הילדים, כדי להניח שלא יסכים להגירת הילדים.

תביעה לפי אמנת האג

בשבוע שעבר נדרש בית המשפט העליון להכריע בתביעה להחזרת ילדה לארה"ב לפי אמנת האג, שהוגשה בידי אב לתינוקת. בני-הזוג התגוררו בארה"ב במשך 4 שנים, אך חל משבר חמור ביחסיהם, ובביקורם בחופשה בארץ החליטה האם להישאר עם התינוקת בארץ. האב הגיש תביעה להשבת התינוקת לארה"ב לפי אמנת האג, ותביעתו התקבלה הן בבית המשפט לענייני משפחה והן בבית המשפט המחוזי, שדן בערעור האם.

האמא הגישה ערעור נוסף לעליון, שפסק כי התינוקת תישאר איתה בישראל, וזאת רק בשל העובדה שהאב ניהל עם האם משא-ומתן לגירושים, במסגרתו הסכים לכאורה לטיוטה, לפיה הבת תישאר עם האמא לחיות בישראל. העובדה שמשא-ומתן לגירושים הוא בדרך כלל חסוי, ושהמשא-ומתן במקרה הנדון כלל לא הבשיל להסכם ולא נחתם - לא סייעה לבעל.

פסק הדין של העליון מעורר אי-נוחות רבה, לא רק בשל העובדה שהוא נשען על משא-ומתן ולא על הסכם שנחתם לאחר גמירות-דעת, אלא גם לאור העובדה שאת המשא-ומתן ניהל הבעל תחת לחץ רב, בדמות צו עיכוב יציאה מהארץ, כך שהבעל "נתקע" בישראל, אליה היה אמור להגיע לביקור קצר בלבד, ללא יכולת לשוב לעסקיו בחו"ל.

צו עיכוב יציאה מהארץ לאב, שניתן על-ידי בית הדין הרבני, הוא צעד לגיטימי כל עוד הוא קשור לחשש ששהייתו של הבעל בחו"ל תותיר את האישה עגונה. ואולם, הוא אינו לגיטימי כאמצעי לחץ בכל נוגע לעניינים האחרים הנוגעים לגירושים, בהם משמורת הילדה והסדרי רכוש.

הכותבת היא מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".