למלכה יש בית: ההוצאות המחודשות לספרי הילדים של לאה גולדברג

עבודה קשה לקחו על עצמן עפרה עמית ונטלי וקסמן שנקר, שכל אחת מהן איירה ובראה מחדש עולם ישן של המשוררת לאה גולדברג. עפרה עמית איירה את ההוצאה המחודשת של "פזמון ליקינתון", שיצא בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ווקסמן-שנקר איירה מחדש את עולמו של "המפוזר מכפר אז"ר", שיצא בהוצאת עם עובד.

ציוריה של עמית עדינים, מתאימים עצמם לאוסף שיריה המוכרים של גולדברג, מוסיפים להם רובד קל, לא מורגש, אך בעל חשיבות עליונה. לעומתה, וקסמן-שנקר הייתה צריכה להילחם בגולדברג פנים מול פנים, כי הרי הגירסה הראשונה של "המפוזר", שכולנו מכירים, יצאה בליווי איוריה של המשוררת עצמה.

ובאמת, האיורים, מדהימים, ואפשר לראות בהם אבולוציה של הדמות. מספיק שאומר שרוב המסע של "המפוזר", כך על פי דמיונה של המאיירת, נעשה בתפאורה של פעם, עם אוטובוסים של פעם, ומושבים של פעם, ורק בעמוד האחרון, כשהמפוזר כבר משתקע, הוא נראה כשברקע רבי קומות חדשים.

ההוצאות המחודשות, שראויות למשכן של כבוד בכל בית בישראל, מצטרפות לשאר האירועים התרבותיים החוגגים בימים אלה 100 שנים להולדתה של המשוררת, שנולדה ב-29 במאי 1911, בקובנה, והלכה לעולמה בינואר 1970, בישראל. אליהם יצטרף שטר כסף חדש שעליו יתנוסס דיוקנה, סרט תיעודי שמספר את חייה, ואירועי תרבות בכל רחבי הארץ.

"אני מאוהב בה", אומר הקולנוען יאיר קדר, שלפני שנתיים חבר לגדעון טיקוצקי, החוקר את יצירותיה וחייה של גולדברג, וליאיר לנדאו, מנהל עזבונה, והרים סדרה של אירועים ויוזמות לכבוד ציון המאה ללידתה. "לאה גולדברג היא נדבך בנשמה שלי, הן בתור ישראלי והן בתור איש תרבות".

את החיבור של קדר אפשר לראות בסרט התיעודי שביים "לאה גולדברג בחמישה בתים", שהוצג בבכורה בפסטיבל דוקאביב האחרון, ומוצג בימים אלה בכל רחבי הארץ. קדר יצר סרט ענוג, שמעלתו לא רק בבניית בית עבורה, כאנטיתזה למילותיה האלמותיות "למלכה אין בית", אלא בעיקר בגלל שהוא מצליח, באמצעים קולנועיים, להכניס את הצופה אל תוך נפשה הדואבת.

"נמשכתי לתעתוע של הדמות שלה", הוא אומר, "לפערים בתוך האישיות שלה, בין הדמויות השונות הקיימות בה: אשת הקריירה, אשת היגון, חסרת הביטחון, המומחית באהבה, מלכת הילדים, הרווקה חשוכת הילדים. היא מקרה מרתק של מפגש בין אמנות לחיים, בין ייעוד לבין מציאות, בין יצירה לבין נורמטיביות. ואני לא בטוח מה הלקחים שאפשר ללמוד מהסיפור שלה. אני עדיין למד אותם".

מגויסת למפעל האמנותי

שתי ההוצאות המחודשות לספרי הילדים של גולדברג ראויות בעיקר כדי להמשיך ולהנחיל את יצירותיה לדור ההמשך, שאינם מודעים למקומה בתרבות הכוללת, וגם לחשיבותה במרכז העשייה התרבותית לילדים בכלל.

"כשלאה גולדברג מגיעה לארץ ב-1935 היא משתלבת די מהר בחבורה מצומצמת של יוצרים - סופרים, משוררים, מאיירים, עיתונאים, עורכים - שייצרה תרבות לילדים", אומר קדר. "עבור חלקם זו לא הייתה המטרה העיקרית, ובטח שלא עבורה. היא כותבת בעברית מסוימת, שאותה היא רכשה ברשת החינוך העברי של ליטא. זו עברית חילונית, ציונית, עם נטייה לפשטות, היעדר חנחונים וסלסולים והיעדר מטענים אמוניים כבדים. היא הייתה חשוכת ילדים בהמשך - אולי כי היא לא רצתה - אבל אין ספק שהייתה לה גישה לילדים ושהילדים אהבו אותה". קדר אף מסביר כי הסיבה שהיצירות שלה לילדים שרדו את השנים, נובעת דווקא מכך: "האגו שלה לא היה מושקע בכתיבה מחנכת לילדים, בגלל שהיא אף פעם לא הייתה מגויסת למפעל הלאומי, אלא רק למפעל האמנותי".

באופן טבעי, כשמדברים על היצירות שכתבה לילדים, חייבים להזכיר גם את "דירה להשכיר", אבל דווקא היצירה הקאנונית הזו, שממנה מצטטים זאטוטים עד לימינו אנו, מדגישה יותר מכל, ומאירה זרקור, על מכלול יצירותיה: הגאונות שבפשטות, וההתייחסות לילדים כאל בני אדם בעלי תבונות, ולא כאל חסרי דעת.

קדר, שאולי לא התכוון לכך, מביא בסרטו, סברה שאולי לא נשמעה עד כה, ושאולי יכולה להסביר את היכולת שלה להתחבר אל הקטנים: היא עצמה הייתה כזו. מעולם לא היו לה ילדים, גם סיפורי אהבה גדולים לא היו לה, ולמרות הכבוד שזכתה לו, ולמרות עשרות היצירות שכתבה, בסופו של יום היא היתה הילדה הקטנה בבית, שאמה - אותה אשה שהותירה אותה בשלג הקר כשהייתה בת 8 והלכה להציל את אביה - טיפלה בה, כילדה קטנה. אולי בנפשה היא מעולם לא גדלה.