כרטיס צהוב לכרמל שאמה

ביום רביעי בבוקר, פחות מ-24 שעות אחרי שהצליח לסובב מדינה שלמה על פתק צהוב קטן, ישב יו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ כרמל שאמה, מול הים במלון באילת. הוא נשמע מרוצה. כמעט יממה חלפה מאז הדרמה שחולל כשנעל את הדיון בוועדת הכלכלה לאחר שקיבל פתק מסתורי, והפרשה עדיין לא ירדה מסדר היום.

הסירוב שלו לחשוף מה היה כתוב בו רק ליבה את האש שבערה כבר כמה שעות טובות, ואין כמו שאמה להמשיך לזרוק גפרורים למדורה. לאילת הוא הגיע כדי להשתתף בכנס לשכת עורכי הדין, לא בשביל השמש, הים, והבריכה, אבל את הגלים שעשה משם אפשר היה להרגיש גם בירושלים. אפילו שאין שם ים.

הרבה סימני שאלה תלויים מעל הדרמה שחולל שאמה, וכל עוד לא ניתן להם הסבר מניח את הדעת, אפשר רק לנתח את השתלשלות האירועים העובדתית ולתהות האם באמת הייתה הצדקה לחולל מהומה כזו שתכניס את המדינה לסחרור, ללא כל תשובה אמיתית. בינתיים.

07:32 בבוקר, יום ג'. רגע לפני שיו"ר הכנסת, ראובן (רובי) ריבלין, יוצא מביתו לעוד יום עבודה במשרד, הטלפון שבביתו מצלצל. על הקו: קצין הכנסת, יוסף גריף, שמעדכן אותו כי בכוונתו לבדוק את סוג המידע שיובא בפני חברי הכנסת בפרשת עגינת הספינות של האחים עופר באיראן בדיון המתוכנן לצהרי היום בוועדת הכלכלה.

אם אכן יתברר שיש מידע מסווג, אומר לו גריף, ייאלץ יו"ר הוועדה שאמה להוציא את התקשורת מחדר הוועדה ולהמשיך את הדיון בלעדיה. גריף גם חשב כי יהיה נכון להציב גורם מוועדת החוץ והביטחון בדיון, כדי שיוכל למנוע עיסוק פומבי בחומרים חסויים.

ריבלין מסיים את השיחה עם קצין הכנסת וממהר לעדכן את שאמה בפרטים, ומשאיר לשיקול דעתו של יו"ר הוועדה אם לקיים את הישיבה. אפשר לנחש שבסתר ליבו קיווה יו"ר הכנסת ששאמה יירד מהעניין. מאוחר יותר הסביר ריבלין שדיונים נפיצים כמו זה, שיש בהם היבטים דליקים, מוטב שיתנהלו בוועדת החוץ והביטחון ולא בוועדה שעם חבריה נמנים כמה פירומנים. יודע איכר נפש בהמותיו.

חששותיו של ריבלין לא היו לשווא. שאמה הוא אשף תקשורת. אלוף ביחסי ציבור. הוא מזהה מטרה ומתביית עליה. הוא מצית שריפות ומזעיק את עצמו לכבות. הסיכוי שיוותר על דיון כזה שקול לאפשרות שמפלגת העצמאות תקבל מספר דו-ספרתי של מנדטים.

הדיון נקבע לשעה 15:00. גורמים בכנסת תהו כיצד שאמה יספיק לסיים את הישיבה הרגישה עד לשעה 16:00, אז נפתחת מליאת הכנסת ודיוני הוועדות מופסקים. יש מי שרואים בכך רמז לכך שבטרם החל הדיון ידע שאמה מתי ואיך הוא יסתיים.

יש מי שסבורים ששאמה מאוד נהנה מהדרמה התקשורתית שקדמה לדיון, אבל לא הסתפק בה. הוא רצה להעצים אותה עוד יותר. קל לחשוד בו. שאמה הוא האיש שהביא את הדיונים על מסקנות ועדת ששינסקי לשיאים חדשים כשסיפר שספג איומים פוליטיים, הוא ניהל מאבק מתוקשר על ראשות ועדת הכלכלה תוך שהוא מוותר על סגנות שר לטובת הפרלמנט והוא יצא נגד כוונת רה"מ להעלות את מחירי הדלק והמים.

מתחילת הקדנציה שאמה הבין את הקונספט של עבודה עם תקשורת. הוא יודע מה עובד, מה מצטלם היטב. הוא זמין, הוא חד, הוא יודע לנפק כותרות וגם איך למשוך את התקשורת. ראה ערך פרשת הפתק המסתורי. מח"כ אלמוני שסוחב על גבו חטוטרת של פרסומים שליליים עוד בטרם נכנס לכנסת, הוא שינה אסטרטגיה יחד עם היועצת שמלווה אותו כבר שנתיים, לבנת נזרי, והפך לפרלמנטר חרוץ, אנרגטי ונמרץ, אלא שלפעמים הוא נמרץ מדי. ראו שוב פרשת הפתק.

עם זאת, צריך לומר ביושר: את אהבת הפרסום שלו יודע שאמה לתרגם גם לעבודה. פעלתנות היתר התקשורתית שלו מגובה בקבלות: הוא מגלה בקיאות מרשימה בחומרי הוועדה, עושה שיעורי בית, וגם הצליח לרשום על שמו כמה הישגים, בעיקר כלכליים: ביטול הפטור ממס שבח, יוזמות לטיפול בבועת הנדל"ן וגם אג"ח צמוד לדיור. ואם לא די בכך, הוא גם גורר את חברי הוועדה שבראשותו לדיונים בכנסת גם בימי ראשון וחמישי, שאינם ימים שבהם פועל המשכן.

לנוכח העובדה שבמשרד ראש הממשלה ובכנסת טוענים בתוקף כי הפתק לא נשלח משום גורם ביטחוני, יש מי שתוהים אם שאמה לא הלך צעד אחד יותר מדי. סגירת הדיון אחרי 12 דקות אמנם סיפקה כותרות ליומיים, אבל היעדר המידע ממשיך להשאיר את הפרשה פתוחה, חיה ובועטת. שאמה מבטיח כי בסוף הסיפור יתגלה, זה עוד לא הזמן, הוא אומר.

בזמן כתיבת שורות אלה הוא עדיין באילת. הכנס אמנם הסתיים, אבל אין מפלט נוח יותר מהתקשורת שרוצה להמשיך לאכול, בעיר הדרומית. אפשר לשער ששם באילת למד שאמה על בשרו שהשמש יכולה לחמם, אבל כשמתקרבים אליה, היא יכולה גם לשרוף.

כחלון נשבע

בכל שנה, אחרי טקס יום העצמאות, נכנסת לשכת יו"ר הכנסת לכוננות ספיגה. בדיוק ברגע הזה בשנה, שריבלין נהנה בו ממעמד בלתי מעורער, מתמיכה ציבורית רחבה ומבולטות, וגם מסיקור בולט של העובדה ששוב החליט להושיב את יו"ר האופוזיציה, ציפי לבני, בשורה הראשונה, לא הרחק מראש הממשלה ורעייתו, הוא יודע שזה עומד לבוא.

השנה, אפשר היה להניח שזה לא יקרה. רה"מ בוושינגטון, עושה הכנות אחרונות לקראת מה שהוגדר אז "נאום חייו", ודאי הוא לא ימצא למשחקים פוליטיים קטנוניים. ובכל זאת, ביום שני שעבר, אחרי שטען שנאום מדיני מקומו בכנסת ולא בקונגרס האמריקני, התעורר ריבלין לכותרות העיתונים "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" שבישרו כי מועמדי לשכת ראש הממשלה לנשיאות הם שרי התקשורת והרווחה, משה כחלון.

קשה לומר שריבלין באמת הופתע. הוא כבר רגיל לנוהל. בכל פעם שהוא יוצא נגד מדיניות ראש הממשלה, הוא קורא בבוקר שיש מועמד חדש לנשיאות מטעם הליכוד. בלשכתו כבר עייפו מבורסת השמות של המועמדים. זה התחיל מדוד לוי, המשיך עם נתן שרנסקי, אחר כך אלי ויזל.

בהמשך התבשר ריבלין שלשכת נתניהו מבקשת להאריך את כהונתו של פרס, וגם מוכנה לתמוך בהצעת החוק של קדימה האוסרת על יו"ר כנסת להתמודד על תפקיד הנשיא, וגם את החיבה שרוכש נתניהו לדליה איציק לא מסתירים בלשכת ראש הממשלה. ועכשיו הגיע תורו של כחלון, שלפי התגובות בכנסת, השר הפופולרי היה זוכה לתמיכה רחבה לא רק בליכוד אלא גם מצד קדימה ושאר סיעות האופוזיציה. רק את זה ריבלין היה צריך.

בבוקר הפרסום נצפה כחלון נכנס בריצה ללשכתו של ריבלין. הוא נשבע בפניו שלא הוא עומד מאחורי הפרסום; הרי בסיבוב הקודם לנשיאות הוא פעל במרץ לבחירתו. שר התקשורת הציע להכחיש את הדברים ברדיו. אתה המועמד האולטימטיבי שלי, אמר לריבלין, שוודאי הרהר מדוע לא אמר את זה בתגובה שהעניק לעיתון. יש מי שמוכן להישבע שריבלין, שקיבל את כחלון בכבוד היאה לנשיא פוטנציאלי, קורא לו מאז כבוד הנשיא ואף הציע לשמש ראש המטה שלו אם יתמודד.

ללא מעט גורמים היה אינטרס לפרסם ידיעה כזו כדי לפגוע בריבלין, אבל טביעות האצבעות מובילות ללשכת ראש הממשלה. נתניהו מנהל את המאבק שלו בריבלין באותו הדפוס שבו הוא מנהל את שאר מאבקיו: בפאניקה, בבהלה, בהיסטריה, באופן לא ממוקד, לא החלטי. הוא מחליף מועמד, ואחר כך מחליף את הנשק. בסוף עלול לקרות לו מה שקרה לא פעם, הוא גם יאכל את הדגים המסריחים וגם יגורש מהעיר; הוא גם יישאר ללא ריבלין, וגם ללא נשיא מהצד שלו.

בלשכת נתניהו מכחישים כל מעורבות בנושא, אולם גם לא יוצאים מגדרם להדוף את הטענות. ובכל זאת ביום שלישי נראה ראש הלשכה, נתן אשל, צועד שפוף אל עבר לשכתו של ריבלין. יו"ר הכנסת ידוע בזמינותו, אולם חבריו של אשל ללשכה מספרים שהפעם לא היה קל לשבץ את הפגישה בלו"ז של ריבלין. מלשכת נתניהו נמסר בתגובה כי "לטענות אין כל שחר".