יורם לוינשטיין: לשכונה שמוכרת עם פשע, הזיהוי עם התיאטרון מבורך

"אני מרוויח מהם יותר ממה שהם מקבלים ממני", מגדיר המורה הוותיק למשחק יורם לוינשטיין את הקשר הסימביוטי שיצר עם תושבי שכונת התקווה בדרום תל אביב ב-14 שנות פעילות במקום.

לוינשטיין לא רק מתפעל את בית הספר לאמנויות התיאטרון ממבנה בלב השכונה (שהיה במקור גן ילדים שהוקם בשנות ה-50 בסיוע תרומות שגייסה השחקנית המיתולוגית חנה רובינא ז"ל), ולא רק נהנה מתושבי שכונת התקווה כקהל בהצגות שאותן מעלים תלמידי שנה ג', אלא בעיקר הפך את הפעילות הקהילתית עם התושבים לחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים. מהלך ששום בית ספר אחר למשחק בארץ עדיין לא נקט. "אל תתפוס אותי במילה, אבל גם בקנה מידה עולמי עוד לא שמעתי על מצב דומה", הוא אומר. "הרבה בתי ספר למשחק פועלים בשכונות מוכרות, אבל לא הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף המקומי כמו שאנחנו מזוהים כיום עם שכונת התקווה והם מזוהים איתנו. אני חושב שעבור שכונה שבעבר שמה נאמר בנשימה אחת עם בעיות סוציו-אקונומיות קשות, פשע וסמים, הזיהוי עם אמנות ותיאטרון הוא שינוי מבורך".

- הרווח של תושבי השכונה ברור. מה יוצא לך מזה?

"המון. שכונת התקווה היא בעיני אחד המעוזים התרבותיים המרתקים במדינה. רוב התושבים עלו לארץ ממדינות שונות עם רקע תרבותי מגוון, החל בתושבים ותיקים וכלה בעובדים הזרים מסודן שהגיעו רק בשנים האחרונות. הם מאגר אדיר של צבעים וסיפורים אנושיים, ומה שהם מסוגלים להעביר לתלמידים שלי לא נמדד בכלל במונחים מספריים. המטרה שלי, כמורה למשחק, היא לתת לתלמידי את הכלים הטובים ביותר. מה יעיל יותר ממעורבות פעילה בחיי היומיום של האנשים שיהיו בעתיד הקהל שלהם? אחרי הכול, רוב ההופעות של שחקני תיאטרון בארץ הן לא בבועה התל-אביבית מול קהל מעונב אלא בפריפריה מול אנשים חמים וישירים שצריך רק למצוא את המפתח ללב שלהם ואז הם מתמסרים לך לחלוטין".

ברכות למתווכת

לוינשטיין, בן 61 כיום, הקים את בית הספר למשחק הקרוי על שמו בשנת 88 ותפעל אותו במשך קרוב לעשור מכמה מבנים שכורים ברחבי תל-אביב. כבר אז העדיף את דרום העיר, בגלל עלות השכירות הנמוכה יחסית, ובמשך כמה שנים רוכזה רוב הפעילות במבנה תעשייתי הסמוך לרחוב המסגר ובכמה משרדים קטנים יותר ברחוב הרצל. עדיין, הוא הראשון להודות שהסטיגמות השליליות של שכונת התקווה לא פסחו עליו לפני שהגיע לראשונה למקום.

"אשתי לשעבר פועה, וששי סמוכה העובד איתי מתחילת הדרך, אמרו לי כבר אז שאני צריך לשלב פעילות קהילתית בתוכנית הלימודים", הוא משחזר, "אני מודה שלא רציתי לשמוע על זה. היה לי חזון לנהל מוסד אקדמאי מקצועי, ופעילות קהילתית נתפסה בעיני כחוגי דרמה ותו לא. משהו שממש לא עניין אותי לעשות. כאשר הועלתה בפני לראשונה האופציה לשכור אולם הופעות בשכונת התקווה הסכמתי להגיע לבדוק אופציות רק אם ששי יבוא איתי, אבל מתווכת הציעה לי לראות חלל עבודה שהתפנה בפינת הרחובות עבאס וחנוך והמקום הדליק אותי ממבט ראשון והסכמתי לקחת אותו.

"עד היום אני לא זוכר את שמה של המתווכת, ואם יש לה מושג איזה כדור שלג מדהים גלגלה ביום שבו הביאה אותי לשכונת התקווה בפעם הראשונה. אם היא קוראת את הכתבה הזו אני ממש מבקש שתיצור איתי קשר, כי אני רוצה להודות לה שוב".

- עדיין, הדרך משכירת אולם הופעות להתמזגות מלאה בנוף השכונה הייתה מן הסתם ארוכה.

"כאשר התחלנו לשפץ את האולם ולהכשיר אותו לקיום הצגות התחילו להגיע תושבים מהשכונה לשאול מי אנחנו ומה אנחנו עושים. הם הביאו לנו אוכל ושתייה, הזמינו אותנו להתארח בבתים שלהם, פשוט אמצו אותנו בחום ואהבה שהיו ניגוד לכל מה שחשבתי עד אז שאני יודע על שכונת התקווה. ככל ששהיתי במקום יותר, והכרתי יותר אנשים, הפוטנציאל בחיבור איתם הפך ברור יותר עבורי. ההצגה הראשונה שהעלינו באולם המוכן הייתה 'המלך ליר'. אמרו לי שזו התאבדות לעשות היכרות ראשונה עם תושבי שכונת התקווה בטרגדיה של שייקספיר בתרגום העברי המליצי של אברהם שלונסקי, אבל משפחות שלמות כולל הילדים הגיעו לערב הראשון, השני השלישי וכך הלאה. בהצגה החמישית שחקנים כבר התלוננו שילדים בקהל זורקים רפליקות של הטקסט. הם פשוט למדו משפטים שלמים בעל פה ודקלמו אותם לפני השחקנים. עד כדי כך המחזה ריתק אותם.

"כיום תושבי השכונה הם אחוז נכבד מהקהל בהצגות של התלמידים שלנו. עוד מהלך שכולם מרוויחים ממנו, כי התלמידים מקבלים קהל נפלא ומפרגן והתושבים מקבלים הצגות מטר מהבית. הרי לקאמרי והבימה הם לא יכולים להרשות לעצמם ללכת בגלל עלות הכרטיסים הגבוהה. כיום כמה מתושבי השכונה מכהנים בדירקטוריון ואגודת הידידים של בית הספר, כלומר אני נותן להם לנהל אותי. צעירים שגדלו בשכונת התקווה, ונחשפו לראשונה לעולם הבמה בזכות הפעילות שלנו, כבר נרשמו ללימודים בסטודיו ומתחילים קריירות עצמאיות כשחקנים מקצועיים. שחקנים שהיו אלמונים בתקופת הלימודים, ומאז כבר פרצו למעמד של כוכבים כמו עוז זהבי למשל, נתפסים בעיני תושבי השכונה כ'מישהו משלנו' שעשה את זה".

חולם על נצרת

רשימת הפעילויות שמקיימים תלמידי הסטודיו של לוינשטיין בשכונת התקווה כיום כוללת העברת חוגי דרמה לבני נוער, בהם קבוצות נוער בסיכון, ילדי עובדים זרים ונערים דתיים, ובנוסף חוגים לתושבים מבוגרים ואפילו קשישים (לאחרונה הועלתה הצגה מקורית בביצוע נשים תושבות השכונה בהשראת סיפורי חייהן האמיתיים), לצד אירועי חוצות כמו עדלאידע ססגונית הצועדת ברחובות בחג הפורים.

כמה הפקות שנכתבו במסגרת העבודה המשותפת של תלמידים עם בני נוער משכונת התקווה נבחרו להשתתף בפסטיבלי תיאטרון בינלאומיים ביפן, איטליה, הודו וארצות הברית. נסיעות שעבור רבים מבני הנוער שהשתתפו בהן היו ראשונות בחייהם לחו"ל.

"התלמידים מקבלים תשלום על העבודה הקהילתית", מבהיר לוינשטיין, "ואני גם מאפשר להם קבלת מלגות אם הם עוברים לגור בשכונה בשכירות בתקופת הלימודים, מה שרבים אכן עושים. אחד החלומות הגדולים שלי הוא להפיק ולצלם סרט עלילתי באורך מלא בשכונה, בהשתתפות התושבים ובהשראת סיפורים אישיים על חייהם. דודו בוסי כבר כתב את התסריט, ואני מקווה שכבר בשנה הקרובה נעבור לשלב הביצוע".

- היו בעבר תלמידים שסירבו להשתתף בפעילות הזו? שאמרו לך: "מצטערים, אבל אותנו מעניין רק ללמוד משחק"?

"הם מוזמנים לנסות את מזלם בבתי ספר אחרים. אצלי אין אופציה כזו, כי כמו שאמרתי מדובר בחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים ומהחזון שלי לגבי תהליך הבנייה של שחקן. הדרך לתעודת בוגר בסטודיו שלי עוברת ברחובות ובבתים של תושבי שכונת התקווה, ומי שלא רוצה להיות חלק מהתהליך אין לו מקום בבית ספרנו".

- חשבת לעבור לגור בשכונה?

"אני גר במרחק עשר דקות נסיעה וממילא רוב שעות היום אני שם. בעיני זה אחד המקומות הכי אותנטיים שנותרו בתל-אביב. אני מקווה שהעירייה, שהפכה תומכת ושותפה פעילה בפרויקטים רבים שלנו, תשכיל לשמר את שכונת התקווה ולא תנסה לשנות אותה. גדלתי בקריית חיים, כך שהמראות והריחות מזכירים לי במידה רבה את הילדות לטוב ולרע. גם כשאני רואה לכלוך ברחוב, או קירות מתפוררים, זה מרגש אותי. איכשהו אני מרגיש שייך".

- אתה כבר חושב על הפרויקט הקהילתי הבא?

"יש לי חלום להקים סניף שני של הסטודיו בנצרת, שיפעל בשיתוף עם תושבי העיר הערבים. אני כבר מנהל מגעים בנדון, ולמרות שעוד אין תאריך יעד לתחילת הפעילות שם - הפוטנציאל עצום".